סרטן הגדי

היום הולדת של הבכור מתקרב. ממש אוטוטו. עוד מספר ימים.
השנה זו שנת הדינוזאור שלו.
זה התחיל בכמה ספרים בספריה. אחד מהם תלת מימד.
זה המשיך בחוברת עם מדבקות וחומר עיוני מפורט ומקיף עליהם שאני נאלצתי להקריא לו מידי יום.
להראות לו את 'פארק היורה' כבר היה בלתי נמנע.
לפני כמה שבועות הוא ראה עוגת יום הולדת מהודרת אצל אחד מחבריו והפיל עלינו את הגזרה.
"אמא. אני רוצה עוגת דינוזאור".
ואמא שלו שלא כמו שאר האמהות שיבררו איפה קונים עוגה מוכנה וחוסכות את הכאב ראש ואת היצירתיות בשקל או את אלה שיחפשו את הדף האכיל בצורת דינוזאור וידביקו על עוגת שוקולד רגילה, אמא שלו רוצה להכין את זה בעצמה.
אני חוזר על המשפט כי אפילו לי זה היה נשמע הזוי.
אמא שלו רוצה להכין את זה בעצמה. עוגת דינוזאור עומדת. לא פסל שוכב. תלת מימד. אני מאד מקווה שהוא סובל מי שהמציא את התלת מימד הזה.
מה מה? את רוצה להכין אותה בעצמך?
כן. ואתה הולך לעזור לי.
אני? אבל זה היום ההולדת שלו! מה אני אשם?
אין בעיה. אז לך לבן שלך ותגיד לו שאתה לא רוצה להכין לו עוגת דינוזאור.
אוףףף....י'חתיכת &%$#@!!!
ואז אשתי ואני ניגשה למלאכה. הטעות במקור.
זה התחיל בחיפוש אחר עוגות מהודרות באינטרנט מה שהוביל למציאת אתר מדהים בתחום בשם matok.net. אתר באמת מדהים. אפילו אני התרשמתי. אפילו. ואני לא אחד שמתרשם.
אשתי המשיכה להתעניין ולשאול. יצרה קשר עם קונדיטורית מומחית בתחום ושאלה אותה שאלות לתוך הלילה. יפה לך לנצל ערב בשיחות טלפוניות כשאני אי שם סובל בחצי גמר של קבוצה שמפסידה. חכי חכי.
נכנסה לפורומים. צפתה בסרטוני הדרכה ביוטיוב. שאלה. חקרה.
אבל במקום לנסוע לחנות הקרובה לביתנו שמוכרת את הג'אנק הזה של העוגות אשתי ואני החליטה לנסוע עד לראשון כדי לקנות מהחנות של האתר matok.net ולעזאזל הדלק.
כשאנחנו מגיעים לראשון ולחנות עצמה אני מגלה דבר מאד מוזר ומצחיק.
שזו החנות היחידה שהאתר שלה יותר גדול מהחנות עצמה.
כמובן ששנינו נכנסה לחנות ופצחה עם המוכר במרתון שיחות על עוגות ועל איך ועוד איך ועוד איך. אחרי זה השיחה גלשה לדברים קצת יותר מעניינים עבורה. את זה את צריכה ואת זה. ואת זה. ואת זה. ואת זה וזה וזה וזה וזה. מעניין. לי ולאשראי שלי יש יחסים הפוכים. בכל פעם שחשבון האשראי שלי מתרחב התחת שלי מתכווץ.
חוזרים הביתה כששנינו שמחה וקורנת כאשר הכל בשושו ובהפתעה. הילד לא יודע שאנחנו עושים את זה לבד בעצמנו.
יום שישי בערב שנינו מתיישבת עם כל החומרים הדרושים להכנת העוגה רק שעה אחרי שהילדים כבר רדומים. למנוע טעויות.
ומה עושים שני הורים לזאטוטים ביום שישי ב-23:00 בלילה?
מפסלים.
מפסלים ראש. שני ראשים. שני עוגות. אחת לגן-האבטיפוס והשניה -המשודרגת לחגיגה עם המשפחה. מפסלים צוואר. מפסלים את הניטים האלה שיש להם על הגב. על הרגליים. פרח בין שפתיו. אבל רגע? טי רקס לא אמור להיות קרניבור? מה פתאום פרח?
אתה עושה אותו מפחיד. אני רוצה שתפסל אותו יותר כמו בארני.
בארני?
כן. פלינסטונס בארני.
אבל הוא אוהב את טי רקס. הוא ראה רק טי רקס. הוא לא יודע מי זה בארני. אני לא יודע בקושי מי זה בארני.
שלא יפחיד מידי.
ילד שראה את פארק היורה יפחד מבצק סוכר בצורת דינוזאור?
אבל בגלל ששנינו רוצה בעוגה הזו -שנינו החליטה שזה יהיה בארני.
הקטע הוא שהוא לא יידע מה כמות ההשקעה בעוגה. כמה שנינו התאמצה וכמה שנינו רצתה וכמה שנינו התעקשה וכמה שנינו הצליחה.
כשיגיע הרגע ונחשוף מולו את ההפתעה חסר לו שהוא זורק משהו בסגנון 'מה זו העוגה המעפנה הזו? זה הדינוזאור הכי מכוער שראיתי בחיים.'
במקרה כזה אני לא אדע על מי להתעצבן. עליו. או עליה.