סרטן הגדי

כבר כמעט שבוע לא ראיתי אותם.
את כל החג הם בילו בצפון אצל סבא וסבתא והשאירו אותנו ההורים לעבוד. ולהתמודד עם כל השאר.
היא בקשה ממני לאסוף אותם בחמישי מאחר ויש לה השתלמויות בתל אביב.
ואני מחכה לזה כל השבוע.
החיים בלעדיהם משעממים האמת.
אתה מתמיד ומשקיע במקומות אחרים. אולי כדי שלא תתעסק בכל היתר.תשתגע בין השאר.
אני תמיד חושב אם בשעות שאני איתם אני צריך להספיק יותר ממה שעשיתי איתם ביום יום.
לתת להם חוויה של אבא שעושה בכמה שעות מה שאבא לא עשה כבר חודשים.
האם זה יהיה שונה?
או אולי עדיף להשאיר להם איכשהוא את המוכר והרגיל. לא לשנות יותר מידי דפוסים. כבר גרמתי להם מספיק.
להמשיך להיות אותו האבא שהם מכירים.
וזה נכון שאומרים שרק אחרי שזה נעלם זה חסר לך. אתה לא מרגיש את זה ביום יום.
והאמת היא שמה שחסר לי הכי הרבה זה הנוכחות היומיומית שלהם בחיים שלי.
הידיעה שהם בטווח נשיקה וחיבוק ממני. בטווח נגיעה.
ועל הדרך אם אתה כבר עושה איתם השכבות אז תגזור להם ציפורניים בבקשה.
וזה תמיד היה תפקיד שלי. התפקיד של הסבלנות והדייקנות. ההתעסקות הזאת. עוד כשהיו בני שעות ויום. זה תמיד אני שגזרתי להם ציפורניים. עוד מהימים שבקושי ראית מה אתה עושה. אני.
ואיכשהוא המטלה הכל כך שגרתית היומיומית הזאת הפכה אותי ברגע אחד ליותר אחראי. אני לא ידוע אפילו איך לקרוא לזה.
אחרי פרוייקט ההשכבה הרגיל שלנו, הארוחת ערב, מקלחת, מטלות בית וסיפור התחלתי לגזור להם ציפורניים. לכל אחד בתורו. גם ברגליים. לאט לאט ובעדינות. מחזיק את כף רגלם הקטנה והקרה ממקלחת בידיים הגדולות והחמות שלי. שומר שהיא לא תזוז. כדי שלא ייפצעו חלילה. כי לגזור ציפורניים ברגלים שלהם יכול להיות עסק מאד אבל מאד מדגדג.
ואז הזדעזעתי.
וזה לא היה מגודל הציפורניים כמו מכמה זמן לא ראיתי אותם. כמה זמן כבר לא עשיתי את זה.
גזרתי להם ציפורניים והרגשתי אחראיות מסויימת.
אני צריך להגיע לפה לעיתים תכופות יותר.
אני כבר לא בטוח מי צריך את מי יותר. אני את הנוכחות היומיומית שלהם בחיים שלהם או הם אותי. ואיך צורך לענות על השאלה הרטורית הזאת. ברור ששנינו.
ואם לא משום סיבה אחרת,
אז כדי לגזור להם ציפורניים.