סרטן הגדי

נר ראשון.
מזל שהצלחתי להגיע מוקדם. אני עוד מספיק לשחק עם הילד שלי ב'מלחמה' של מפלצות הגורמיטים שלו. עם הקטנה אני עובד על חוברת עבודה שקבלה לחופש חנוכה.
האשה קוראת לנו לארוחת ערב ולהדלקת נר ראשון של חנוכה.
אני מברך על הדלקת הנר ואנחנו שרים בקצרה.מן מחזורת סמלית של שירי החג.
אוכלים לביבות תפוחי אדמה ולידם נקניקיות למקרה ש...
אני שואל את אשתי אם עכשיו זה הזמן והיא אומרת לי שבוא נחכה שיסיימו לאכול.
בינתיים חבורת צעירים חב"דניקים דופקת לנו בדלת ומשום מה פותחת בשירה של שירי חנוכה.
הילדים די המומים ואנחנו המבוגרים הם אלה שנאלצים לשיר במקומם.
הצעירים יוצאים ואנחנו מגישים לקטנים סופגניות.
הם טובעים בתוך אבקת הסוכר והריבה והאשה מתחילה.
"אני ואבא רוצים לדבר איתכם על משהו חשוב.
בטח שמתם לב שאמא ואבא לא כל כך מסתדרים בזמן האחרון.
אז אמא ואבא החליטו להיפרד.
זה אומר שאבא עוד מעט לא יגור פה בבית.
אבל זה שאבא נפרד מאמא לא אומר שהוא נפרד ממכם".
הקטנה ממשיכה לאכול והגדול מקשיב, מחייך ומצחקק במבוכה.
'אני מצטער שאני צוחק'.
'זה בסדר ילד' אני משיב לו. גם היא. ' מותר לך לחייך. ולצחוק'.
'ואולי אני לא אהיה יותר עם אמא אבל אני לא נפרד ממכם. אני אבקר אתכם כל הזמן ונמשיך לשחק 'מלחמה' ולעשות שטויות ולטייל למקומות מגניבים.'
'ואיפה תגור?'
'אני אגור בינתיים אצל סבא מישה'.
כמה דקות מאוחר יותר אני במקלחת עם הגדול.
מתעכב איתו על כל אינצ' בגופו. צוחק איתו ומשתולל איתו במקלחת כמו שרק אני והוא יודעים לעשות.
יוצא איתו לחדר כשהבנות תופסות את מקומנו במקלחת.
מנגב אותו ומלביש אותו. זה לא הזמן לחינוך. אני מלביש לו את הפיג'מה ואת הגרביים למרות שהוא יודע לבד. גוזר לו ציפורניים.
'אבא, אם נתגעגע אליך אני אבקש מאמא שנבוא לבקר אותך אצל סבא מישה'.
' אין בעיה ילד שלי.'
אני מחבק אותו והגוש המעצבן הזה כבר עומד לי בגרון.
ערב קודם יצאתי מוקדם מהעבודה כי היה לי דייט עם הבת שלי. למסיבת החנוכה אצלה בגן.
האשה יצאה באותה שעה ואותו יום למסיבה של הגדול.
ישבתי שם איתה והיא לא רצתה לשתף פעולה. בדרך כלל היא אוהבת לרקוד ולהשתולל אבל היא ישבה שקטה שם. גם כשישבתי איתה בכסא ליד, ממש על הכסא הקטן קטן קטן הזה שלהם, גם אז סירבה להשתתף. הסתכלתי עליה ועל עיניה העצובות והגוש המעצבן הזה כמו ברגעים אלה ממש כבר מתחיל להציק לי בארובות.
כולם יצאו ונשארתי אחרי כולם כדי להחליף מילה עם הגננת. הקטנה שלי חיכתה בסבלנות וקבלה 3 סופגניות בייבי קטנות. ישבה על כסא קטן בשקט מופתי ואכלה להנאתה.
באתי לסייעת שהתחילה כבר לארגן ולסדר את המקום.
'בטח שמעת ש....'.
'כן....שמעתי'.
'רציתי לבקש ממך טובה קטנה'.
'כן נשמה'.
'רציתי לבקש שתפנקי את הקטנה שלי'.
ואז זה התחיל. הדמעות התחילו לצאת. ממש שם. בגן. עם הגב לקטנה שלי. והפנים לסייעת ולגננת.
חוזרים ליום המחר.
השעה כבר תשע והגדול עוד ער. אני מתקרב אליו למיטה ונכנס אליה.
'אבא?'
'כן ילד'.
'אבל למה שפשוט לא תסתדרו'.
אני מאד מתאפק ולרגע לא יודע למה אבל מתאפק לא להתפרק מולו.
'כי זה מורכב ילד. ולא תמיד המבוגרים מסתדרים. אבל מה שחשוב הוא שאני ואתה תמיד נסתדר. ואני אף פעם לא עוזב אותך. ולא את הקטנה. אני פשוט לא אגור פה יותר בבית'.
הוא מחייך כמבין. ואני נכבש כל פעם איתו מחדש.
"ואתה תוכל לדבר איתי מתי שרק תרצה. רק תגיד לאמא והיא בשמחה תחייג במקומך אלי כדי שתוכל לדבר איתי. כמה שרק תרצה. ואני אולי לא אגור פה יותר אבל אני אמשיך לבקר אותך ולקחת אתכם בשבתות לטיולים'.
'אבא...'
'כן ילד'.
'אני רוצה תמונה שלך פה שאדביק על הקיר שלי כדי שלא אשכח אותך'.
ועוד דמעה שקופה בורחת לי החוצה. ראה או לא ראה.
נשארתי איתו במיטה עד שנרדם. כמעט.
בדרך החוצה גם לא פוסח על הקטנה שנרדמה כבר מזמן.
'לילה טוב קטנה שלי'. מנשק אותה בעורף.
לילה טוב ילדים שלי.
ואת זה אמרתי הפעם. רק לעצמי.