סרטן הגדי

גבירותיי ורבותיי"
צעק הקוסם לעבר הקהל. עם תנועות ידיים מוגזמות. גלימה שעברה כבר אלפי כתפיים ונמצאה במחסן תחפושות בנווה צדק. ומבט מהפנט כפי שלמד מסטיב ג'ובס. או יותר נכון מהביוגרפיה שלו.
אחרוני הצופים התמקמו במושבים. אולם קטן אי שם בדרום תל אביב. האולם הוחשך. להבדיל מכל מופע בידור כזה או אחר,פה הצופים כיבו את המכשירים. הפסיקו את הפטפטת. הדמימו את החפצים המרעישים. כסאות, שקיות , ואביזרים ממתכת.
הקוסם הילך שוב ושוב כדי לבחון פרצופים. כדי להכיר את הקהל שלו לשעתיים הקרובות. לזהות משתתפים פוטנציאלים. במופעים שלו אין שתולים בקהל. הכל אבל הכל אותנטי. הכל אמיתי.
הוא נעמד במרכז הבמה לכיוון הקהל, פורס את גלימתו כמתכוון לעוף.
"המופע שלנו מתחיל ברגע זה!"
הדלתות ננעלו. הוחשכו גם האורות מאחורה. איברים נמתחו. הנמוכים מאחורה הרימו ראש כדי לא לפספס רגע מהמופע. המופע עוד לא התחיל אבל הם כבר הופנטו.
הקוסם זיהה את הרגע וסר ממקומו במרכז הבמה במאית השניה.
אשה עירומה הופיעה עומדת מאחוריו. מפושקת קלות. ידיה משולבות מאחורי הגב. כעומדת דום במסדר צבאי.
הקוסם שלף אזיקי מתכת משרוולו וקשר את ידיה של השפחה מאחורי גבה. לא היה צורך לבדוק את תקינות האזיקים. לא היה צורך לשלוף מתנדב מהקהל כדי לבדוק אם האזיקים סגורים היטב. ולא גם כדי שייקח את המפתח. לא על זה היה המופע.
"השפחה הזו פה תוכיח לכם כבמעשה קסמים שהיא יכולה לעמוד בכל סטירה ומכה שלא תהיה. ולראייה...." לרגע הוא הביט על השפחה.
"מרגע זה ועד לסוף החלק הראשון של המופע היא לא תפסיק לחייך. " הוא לא היה צריך להוסיף יותר.
והשפחה חייכה. חיוך מלא שיניים צחורות לקהל ששילם ברוחב לב על המופע. חיוך שכל אסיסטנטית של קוסם היתה מחייכת. חיוך מלא התרגשות ורטיבות. בהרבה חלקים מגופה. מי כמוה יודע שהיא התאמנה עם קוסמה/אדונה למופע הזה שבועות וחודשים. על החלק השלישי של המופע היא טרם התאמנה. אבל חוץ ממנו לדעתה היא היתה די מוכנה.
הקוסם הילך סביבה. בכוונה החליט שלא להסתיר את עיניה מהקהל. הוא רצה שהיא תראה את הכל. את ההנפה. את התגובות של הקהל. את עצמה דרכו. דרכם.
בשיער אדמוני שופע, חזה ענק וחיוך מסביר פנים קבלה השפחה את סטירתה הראשונה. עלובה. אפילו לא כזאת שאפשר לקרוא לה חימום. החיוך שלה רק התפשט יותר. לרגע היא נזכרה בחיוך של הג'וקר בסרט ההוא של טים ברטון.
ואז היא קבלה סטירה שניה. עוצמתית. היד הונפה ממרחק רב ונשמעה עד לקצה האולם. היד שלו כל כך גדולה עד שהיא פגעה באוזן שלה ורעש מונוטוני נשמע לה באוזן השמאלית. סימן של יד התגלה על כל החצי השמאלי של פרצופה. החיוך שלה לא מש לרגע. מחיאת כף אלמונית נשמעה מהקצה השני של האולם.
אותה סטירה בדיוק היא גם קבלה בצד השני. עם אותו סימן יד. אך ללא הרעשים. היא חייכה כאילו הרגע רק הגיעה. כאילו כבר קבלה את מחיאות הכפיים.
ואז הוא החל לסטור לה ללא הפסקות. ימין ושמאל ימין ושמאל. עומד בזווית לקהל וכך גם העמיד אותה. הוא הרי לא יכול להסתיר אותה לגמרי.
ושוב הפסקה.
הוא הציץ עליה. לרגע החיוך שלה רק נראה גדול יותר. ושלם יותר. הוא לא ידע אם הוא באמת רוצה לשבור אותה הפעם או להכות אותה כך שהמופע יצליח והיא לא תכשל. ואז הוא הבין. זה לא שהוא לא יכול לוותר לה. הוא יכול. אבל הוא לא יכול לוותר לעצמו. אם היא תכשל היא תכשל. אני לא עושה כאילו.
הוא ידע מה עליו לעשות כדי להרים את המופע.
הוא הסתובב לקהל.
"דרוש לי מתנדב!"
היא קלפה את עיניה לכיוונו למרות שהיה עם גבו אליה. זה לא היה הסיכום. החיוך שלה לא ירד. אבל הפך לקצת מלאכותי. טיפה. ממש טיפה.
זין. היא שוב נזכרה בג'וקר ההוא של ניקולסון.
"אתה! בוא אתה לפה".
גבר ענק מימדים הגיע. עם יד שיכולה לערסל לה את הפנים. נפיל. ממש נפיל. טיפה פחות מחייכת. טיפה. רק טיפה.מחיאות כפיים סוערות הגיעו מכיוון הקהל. תנו למופע להמריא. שיכאב לה הכלבה. ושהיא תפסיק לחייך כבר. תן לה לדמם חתיכת ביריון.
"מי אתה ומהיכן?"
"רוני וחולון".
"אז קדימה רוני, בלי הרבה זיוני שכל....לך תשתולל. תנו לו מחיאות כפיים." ושוב מחיאות כפיים מעודדות נשמעו מאחורה.
היא כיוונה את עיניה לעבר המוחאים אבל פספסה לרגע את הנפיל.
יד עצומה נחתה עליה. סטירה איומה ומזעזעת שהעיפה את הראש שלה. הפנים שלי בטח יותר אדומים עכשיו מהשיער. החיוך לא הוסר. טיפה . רק טיפה.
הוא הרים את הראש שלה מהשיער האדום והנחית אחת נוספתץ בדיוק באותו מקום.
פאקקק. היא כמעט נפלה. היא חושבת שאת הרעש שמעו בחוץ. ולא היו מקרופונים ומגברים למופע. 'אני גם רוצה את הצעצועים האלה'. ג'וקר מזדיין.
הוא הרים אותה מהשיער ושוב הנחית עליה מהלומה. היא המשיכה לחייך because the show must go on אבל הרגישה שהיא שברה שן.
"כל הכבוד. תמחאו לה מחיאות כפיים".
הקהל מחא לה כפיים בקמצנות.
"אבל לא סיימתי."
"אני אמרתי לך להפסיק?!"חייך אליה הקוסם.
רוני שוב הרים כמו סמרטוט את השפחה המתקפלת והמדממת מהאף , אסף מתוכו את כל מה שהצטבר וירק על פניה. הוא ידע שהחיוך לא ירד לא לפני שישבור את רוחה. וראס בין אעמק הוא ישבור. קוסם או לא קוסם.
"תפתחי פה זבל לבן שלא שווה כלום"
היא פתחה אליו פה פתוח לרווחה. רגע אחד שהיא לא חייבת לחייך.
לקח לו לפחות עשר שניות לאסוף את כל הליחה ואת כל הירוקת שהצטברה בתוכו וירק בסילון לתוך גרונה.
היא אספה את הליחה אליה והחזירה את חיוכה. טיפה אבל רק טיפה. למה לי אין צעצועים כאלה?
הסטירה הבאה היתה מכוונת למרכז הפרצוף. לרגע היא חשבה שהיא עפה אחורה אבל יד הנפיל עצרה אותה בזמן. כמעט הרים אותה מהקרקפת.
החיוך עכשיו היה לגמרי מלאכותי. לפעמים היא היתה מחייכת סתם. ובכי עמוק עמוק בפנים. תסמונת הליצן העצוב. שונאת את הג'וקר הזה.
ועוד סטירה הגונה למרכז הפרצוף. היא נכנסה להלם. לא שמעה את המחיאות המעודדות. ידעה שלא תיפול כי היד של הנפיל תעצור אותה. אבל הפעם היא לא.
היא נפלה אחורה והשתטחה. הקהל פרץ בצחוק. רוני ירק עליה יריקה אחרונה וניגב על פרצופה את הבוץ מהמגף שלו. חזר למקומו בקהל.
החיוך לעומת זאת לא ירד מפרצופה. היא צריכה מנוחה. פחות לעצמה ויותר מלחייך. ואולי הפוך?
הקהל המשיך להריע לה.
הקוסם עזר לה לקום.
חייך אליה. יופי כלבה אהובה אמר לה מבלי להגיד לה דבר.
המשיכה לחייך למרות שחלק זה של המופע הסתיים.
"אני צריכה הפסקה אדוני" אמרה ודמעה שקופה שעומדת לפרוץ סכר זלגה במורד לחייה הנפוחה.
"מה פתאום הפסקה שפחה שלי. " לחש לה באוזן.
"אין הפסקות פה.את יודעת את זה. אבל עכשיו אנחנו עושים את החלק שאת אוהבת. את החלק השני."