ואולי אלה באמת רק סיפורים.
מידי פעם אתה שומע אותם. מפה לשם. מאבא בעיקר. הסיפורים שלו הם אלה שעיצבו אותך. לטוב ולרע. אתה חי בעולם טוב מידי. שופע מידי. אין לך מושג. חצי מושג. מאית המושג על מה שעברתי. וגם לא יהיה.
ספר ספר נו. מקווה שתאהב את מה שאני מכינה. אני מקשיבה.
נזכרתי איך עבדתי פעם בגיל 16-17 במן מסעדה קטנה שמכרה בסופי שבוע גם אוכל מוכן. היתה מוקמת מתחת לבית. בעל הבית היה ידיד טוב של המשפחה כך ששילמו לי היטב ובשחור. זו היתה אחלה עבודה לחופש הגדול. וגם לימים אחרים. בין לבין.
ימי שישי מן הסתם היו הכי לחוצים. ימי חמישי בערב היינו עובדים עד שעה מאוחרת כדי שהכל יהיה מוכן ליום שישי. ליום של האוכל המוכן. אוכל שבעל הבית בעצמו מכין בשעות הקטנות של הלילה שבין חמישי ושישי.
הייתי אחראי על פינת הנקניקים. כל התה והסלמי. האיטלקי והצרפתי. היבש והרטוב. הייתי אמור להכין כמויות נוספות בחלוקה ל-500 גרם ולעטוף כל חבילה בנפרד שיהיה כבר מוכן ליום שישי העמוס. לחסוך זמן עבודה מחר שיבוא בסופו של דבר על חשבונו של הלקוח הממתין לשירות.
כבר עבדתי שם כמה חודשים והייתי די מנוסה בזה. לקחתי כל נקניק למכונת הפריסה האימתנית והתחלתי לפרוס. דקים דקים. עשרות ומאות. מידי פעם הייתי צריך לשרת לקוח כזה או אחר.
היא היתה נראית די אמתנית מכונת הפריסה הזו. כולם בטח מכירים אותה מאחורי האשנב בסופרים הגדולים. הקצבים לובשים כפפה מיוחדת שיכולה למנוע תאונות. לי לא היתה כפפה.
יש את אלה שמספרים ויש את אלה שלא מספרים. אבא שלי הוא מאלה שלא מספרים. ואם כבר מספרים אז בטח לא בטקסים בבתי ספר ולא בהדלקות משואה. אבא שלי סיפר רק למי שהעיז להקשיב. ואני מאז ומעולם אהבתי להקשיב. עדיין. הזלזול העמוק שבו על חיי השפע שלנו שהוא בעצמו יצר.
כשהיינו קטנים חשבנו תמיד שהוא קמצן. אבל רק כשאתה גדול אתה מסתכל על דברים אחרת. מבין אותם אחרת. אצל אבא שלי לא קיים המושג 'מותרות'. כסף נועד למזון, קורת גג ובגדים. ולא. לא בגדים ממותגים. נעל קונים רק כשהקודמת קרועה. לגזרים. כסף נועד להישרדות. לא לחופשות. לא לטיולים. לא למסעדות. לא ללונה פארקים וספארי. לא לכדורגל. את כל אלה השלמתי במהלך השנים עם חברים ובעיקר עם אחי הגדול ממני בתשע שנים. האבא שתמיד רציתי. אני עדיין משלים פערים. עם ילדיי.
את לא באמת רוצה שאספר. אבל פאק. מריח טוב.
וכשאתה עושה משהו כזה בצורה כל כך אינטנסיבית לפעמים אתה לא שם לב לדברים מסויימים. כפפות הלטקס 'הגם ככה לא שוות כלום' אולי הכרחיות אבל אתה מבין שאתה מאבד תחושה של היד. רופאי שיניים יודעים לבטח על מה אני מדבר. ולרגע מסויים אתה באמת לא שם לב שאתה עושה משהו שהוא קצת מסוכן. לעצמך בעיקר.
משרת לקוח ותוך כדי פורס נקניק. ביד ימין אני לוקח את חתיכת הנקניק הפעם ומהדק אותה לסכין החשמלית. יש שמאל מחזיקה בנייר הפרגמנט מתחתיו שנועדה לאסוף אותם. אחרי חודשיים שלוש אתה כבר עושה את זה מהר. לא שם לב. אתה יודע שזה מסוכן אבל היהירות שבמקצועית שלך הופכת אותך לפזיז.
אני שונא את הרעש הזה של המכונה. הרעש המתכתי שהסכין משמיעה כשהיא מסתובבת במהירות. מן רעש כזה שמעביר צמרמורת. עד היום אני שונא את הרעש הזה.
ואז זה קורה.
בלבנון היינו מבצעים זוועות במחבלים שהרגנו. לכל חטיבה ומי שהיה יודע, היה את האיבר שלה. משהו קטן שלא מרגישים. שאף אחד לא רואה. שאף אחד לא שם לב. שלאף אחד גם לא אכפת. אחרי כל התקלות היינו פשוט מורידים לו את אוזן ימין. ואם היו כאלה שהתבלבלו. סלחנו. לא קרה כלום. אבל אז הם היו צריכים לחתוך גם את האוזן השנייה. ולא ששמרנו עליה או התעללנו באוזן עצמה. לא שאני זוכר אבל די מהר נפטרנו מהאוזניים. גם ככה כשהיינו אוספים יום יומיים אחרי את גופות המחבלים אלינו (לצרכי מיקוח בזמן עסקאות שבויים) הם כבר התחילו להסריח. אז לשמור את האוזניים?! מה אנחנו?!
מטורפים?!
כשקראו לי בצו שמונה למלחמת לבנון השניה הוא זלזל במלחמה כולה. הוא חלילה לא זלזל בסיבה שלשמה היא קרתה . אבל זלזל בחברה שלנו בעת מלחמה. ולא שיכולנו לעשות משהו אחר. אלה הזמנים שעשו את שלהם. זאת כבר לא אותה תקופה. ואני לא יודע אם זה זלזול או התנשאות.
זאת לא מלחמה. זאת לא נקראת מלחמה. החיילים נלחמים ואנחנו עדיין בבית צמודים לתוכניות הריאליטי שלנו ולערוץ הקניות. וודאות כזאת אינה קיימת במלחמה אמיתית. ואני גם לא מדבר על המחנות. אני מדבר על המלחמה בכלל. אחרי ששיחררו את המחנה המלחמה עדיין התנהלה. לפעמים בעלות הברית או במקרה שלנו הרוסים הפציצו את המחנה עצמו. אתה רץ ואתה לא יודע לאן. אין בניין. אין למי לקרוא לעזרה. כאוס ותוהו ובוהו. בניינים הרוסים בכל מקום. כמו ג'וק אתה מחפש מסתור חם ופשוט לא מוצא.
זאת מלחמה. לא לראות מלחמה בחדשות מדיווחים של כתב נכה ולדעת בוודאות שגם הערב תשודר תוכנית של ארץ נהדרת. להזמין פיצה. ללכת לישון שנת ישרים.
ואז זה קרה.
אתה מתחיל להתיז דם. סילונים של דם. הנקניק שלך נגמר אבל היד שלך נשארה על המסועה. הכנסת את האצבע קצת יותר מידי. הרגע חתכת לעצמך חתיכת אגודל. סילונים של דם אני אומר לכם. כמויות שלא היו מביישות סרט של טרנטינו. ואני פאקינג עומד שם ומתבונן. סילון של דם משפריץ מהאצבע הקטועה שלי כמו אחד מסרטי הטראש של רודריגז ומה שאני עושה זה עומד ומסתכל. לקוח לא היה באותו רגע. בעל הבית היה במחסן האחורי והנה אני שם לבד. בהתחלה זה אפילו לא כואב. תסלחו לי שעם כתיבת שורות אלה שכחתי את המינוח המקצועי אבל כנראה מההלם. בהתחלה זה עוד לא כואב. זה מגיע רק אחר כך. אבל אני עדיין נשאר אדיש. אני חוסם את האגודל השותתת במה שמצאתי ואני לא זוכר מה זה היה והנה היא מונחת שם. על נקניק התה. החתיכה החסרה.
ואחרי עוד ויכוח שלנו על פערי דורות ותקופות הוא ממשיך במנטרה המזלזלת. אתה יודע מה זה חיים קשים? אתה יודע מה זה הישרדות? אתה יודע מה זה רעב? וזה לא משהו שניצולי שואה יספרו לך. אבל תחשוב רק על זה. מצד אחד יש לך רעב נוראי ומחסור נוראי אף יותר במזון. מכל סוג שהוא. ומה שלא חסר לך, מה שיש לך הכי הרבה מסביב זה בעיקר גופות.
ואני ממשיך להסתכל על אותה חתיכה חסרה. נחה לה, כמעט נקייה , על נקניק הסלמי בתוך מדף התצוגה.
מי לא טעם את הדם של עצמו. כולנו בעצם. כל מי שאי פעם נחתך או רק קיבל שריטה במקום נגיש העיז ללקק את הדם. ובכלל לא הרגיש שונה או מוזר. באופן הכי הזוי וסוריאליסטי אני לוקח איכשהוא ביד המהדקת את חתיכת האגודל. מחזיק אותה בין שתי האצבעות ומסתכל עליה. ממשיך כל הזמן לשותת דם. הכאב מתחיל לחדור לראש. בעל הבית נכנס למסעדה. היישר לכיווני. עוד כמה שניות הוא יראה, יבין, ויפעל במהירות. אני מקרב את חתיכת האגודל לשפתיים.
אז את מבינה. אולי זה מן צורך מסוים להבין את עצמי. להבין מאין הגעתי. ומה באמת אבל באמת במישרין ובעקיפין הביא אותי עד הלום. וזה טבע האדם יותר מהכל מה שמסקרן אותי. לא רק בי. בכל אלה שמתרוצצים סביבי. אני רוצה להבין אותם כדי להבין אותי. אני קורא אותם בין אם הם יודעים או לא כדי לדעת לקרוא את עצמי.
אני רוצה לדעת כמה רחוק אני מוכן ללכת. כמה עמוק אני רוצה לדעת. כמה בפנים אני רוצה לחפור. עם כמה לכלוך אני צריך להתעסק. ואולי את לא צריכה לדעת את הכל. עדיין. ואולי אני סתם מקשקש.
ואולי אלה באמת רק סיפורים. אוכלים?!
[url]
