סרטן הגדי

יצא לכם פעם להתחיל לכתוב פוסט וכל פעם הוא נתקע לכם? נמחק לכם? לא נשמר לכם?
כבר כתבתם כמה שורות ואתם מתבאסים לכתוב את הכל מחדש.
בעיקר בגלל שהפעם הראשונה היא הכי טובה.
שם זה זורם הכי טוב.
וזה שוב נמחק.
ושוב.
קרה לכם?

חשבתי אולי שאני לא אמור לפרסם את הפוסט ההוא. כאילו שיש יד מכוונת שכל פעם פוסלת לי אותו רגע לפני פרסום. מוחקת לגמרי. פוסט שלם.
זו הפעם השלישית.

_________


אני אולי לא התמדתי במערכות יחסים.
זה לא שהחלפתי אותן כמו גרביים
אבל לא היו לי ארוכות.

לא התמדתי גם באהבה הראשונה שלי. הקולנוע.
ואולי כל התירוצים נכונים.
אין משכורת קבועה.
צריך לרוץ כל הזמן אחרי עבודות.

אני אפילו לא מתמיד בשירים ברדיו.
אני מעביר תחנה כבר אחרי דקה.
ממצה את זה די מהר.

גם בבלוג הזה אני לא מתמיד.
יש חודשים עמוסים ואילו אפריל ריק.
וזה לא שאין רעיונות.
יש לי רשימת רעיונות לטור יומי לפחות לחצי שנה.

אני לא מתמיד בפרוייקטים אחרים שלי.
דווקא באלה של העבודה אני מתמיד משום מה.
אבל אלה האישיים לא.
ספר. דיאטה. ואחרים צנועים יותר.

דווקא בפרוייקט של חיי די התמדתי. הייעוד שלי בחיים. מילה אחת שמגדירה אותי.
אבא.
בזה הצלחתי להתמיד.
להקנות ערכים. (זהירות מילה גסה מתקרבת...) ללמד ציונות.

אם יש עוד משהו שדי התמדתי בו זה הרס עצמי. או הזנחה עצמית. או שניהם.
אני די בטוח למה. אבל זה עניין לפוסט אחר.

שאלו פעם את פרינס אחרי אחד הקאמבקים שלו,
"מה הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים"?
"מודעות עצמית גבוהה".
"ומה הדבר הכי רע שקרה לך בחיים?"
"מודעות עצמית גבוהה."
ואשתי אומרת לי שאין לי בכלל.
אז למה אני עסוק כל הזמן רק בניתוחים ועומקים?!

אם יש משהו שאני צריך להתמיד בו,
דבר אחד ויחיד,
שבו אני חייב להתמיד.
ויהי מה.

זו את קורינה.

כל ההתמדות האחרות יצטרפו גם הם.

--------

וכשהפוסט הזה נמחק לי בפעם השלישית,
בהתחלה שאלתי אם אני צריך לוותר עליו,
ואז האסימון נפל.

בדיוק על זה אני צריך להתמיד.