סרטן הגדי

"שניה"!!
הוא יצא מהמקלחת בזריזות כדי להספיק.
משום מה הוא חשב שזאת גרושתו שהרגע יצאה מהדלת.
הוא פתח בנונשלנט את הדלת.
עדיין עטוף במגבת.
"כן, מה עכשיו?!"
אבל מה שראו עיניו ראו נערה שברירית שלמרות שכבר ארבע אחרי הצהריים טרם נפטרה מחולצת ה'אחידה' שלה.
היא השפילה מבט נבוך נוכח האוהל הרגיל שיש במכנסיו.
הוא הסתיר את מבושיו מאחורי הדלת. מזמן לא היה נבוך.
"אני מתנצל. חשבתי..."
"אני מתארת לעצמי. ראיתי אותה הרגע נוסעת מפה.".
הוא חייך.
היא היתה לא יותר מ-17.
וזאת לא תלבושת האחידה שלה אלא פשוט משהו בה לא היה מודע למראה החיצוני שלה.
לגמרי נכנסת למשבצת בת השכן הסוררת.
מבט עמוק ואפל בעיניים המאופרות בכבדות ועדיין זיק של רוח שטות נעורים הפציע לו בין דש שפתיה.
אי אפשר היה להסביר.
אי אפשר היה לראות את זה גם אחרת.
מצית בצבצה לה מהג'ינס.
קופסא של סיגריות עלומה הסתתרה במכנסיה. מוזר. למה היא לא שמה את בתיק כמו כל נערה אחרת?!
היה נראה שהיא לא סגורה על עצמה. השיער שלה כבר עבר כמה תהפוכות.
פה גוונים. פה צבע לא טבעי. שם חרוזים ובמקום אחר משהו שהוא אפילו לא ידע איך לכנות אפילו.
ניסיונו לימד אותו ששיער של אשה מלמד הרבה על המיניות שלה.
אסוף. פזור. צבוע. מוזנח. או למשל כזה שעובר הרבה הרבה מהפכים בזמן קצר מאד.
היא בהחלט בגיל הנכון.
"זה בסדר" היא הרגיעה אותו והעיזה להיישר מבט אי שם למעלה. לתוך עיניו. אני כבר רגילה".
האם זו היא שהרגע אמרה את זה?
זה מוזר אבל רק נשענה מרגל אל רגל. לא על שתי רגליים. לא עמידה יציבה. לא עמידה נוחה. עושה רושם שהעמידה את עצמה בכוונה במצבים לא נוחים.
אוהבת להכנס לצרות. לא בטוח שיודעת לצאת.
הם החליפו חיוך נסתר ועם זאת רב רזים.
"אממ..." וזה כלל לא שינה לו לאיזו מטרה היא תורמת. "כמה נשאר לך בפנקס?"
"האמת עוד הרבה לצערי". היא השיבה. "אם כבר אנשים תורמים היום הם מעדיפים בפלאפונים. יותר פשוט."
"אני מניח שלא סומכים על זרים היום מבעבר". הוא זרק לה להנחתה. שם הוא יידע את התשובה.
"אולי בגלל זה אני מהיחידות סגולה שעוד עושה את זה."
אבל זו קשקשת שהוא לא רצה לנהל ככה שם מחוץ לבית הפרטי שלו. שכונה שהשכנים בה מתעסקים יותר בדשא של השכן יותר מאשר בדשא של עצמם.
"הארנק שלי בפנים. בואי תכנסי."
"אתה לא יכול להביא לי לכאן?"
"את רוצה שאשלם לך על יתרת הפנקס?"
ונעלם לתוך הבית. החיוך האבהי שלו עוד נשאר באוויר גם עשרים שניות אחרי שכבר נכנס.
היא נכנסה אחריו הביתה.
הוא נכנס למסדרון כשאר המגבת עדיין כרוכה מסביב לאגן שלו.
הדלת נסגרה מאחוריה כאילו מאליה.
משהו בחיוך הקרין בטחון מסויים. אוחח האבושים החמודים והחתיכים האלה.
"אפשר לעשן פה?"
"מותר. המאפרה על השולחן בסלון." הוא הרים את הקול אי שם ממעמקי הדירה.
היא הדליקה לה סיגריית נקסט עלובה והציצה בשעון.
יש לה עוד כמה שעות משמרת במקדונלדס.
היא הסתכלה מסביבה.
הצבע השחור היה הדומיננטי בעיצוב. החל מהספות העור בסלון ועד למזנון ופינת האוכל. תמונות של שפע מוסגרו במסגרת אדומה.
ואז היא ראתה את זה.
אביזרי מין היו פזורים בכל מקום. דילדו פה. אזיקים שם. סימני שעווה על הרצפה. אי אפשר היה לטעות.
חבלים קשורים בפינה אחרת בסלון. היא היתה צופיפניקית וזיהתה את הקשירות. גם הוא היה כנראה בעברו.
סרט פורנו קשה עוד הוקרן על המסך. היא נעצה מבט ולא יכלה להסירו. המראות הקשים מגנטו את הנפש הריקה מצלקות. את המוח המיותם מחוויות.
היא הסתובבה בבהלה כשהוא כבר עמד שם.
וחייך.