סרטן הגדי

כשיוסי בנאי זכרונו לברכה שר על סמטאות ילדותו,
על עץ התות ועל קולנוע רקס,
סמטאות ילדותי או לפחות אחת מהן,
היתה איצטדיון הקופסא בנתניה.

אני זוכר שבתות שבהם אחי הגדול ודודי 'חטפו' אותי למשחקים של הימים של נתניה ועוד 15.
אלה הנסיעות הראשונות שבהם המהירות היתה מעל לאמא של המותרת.
אז גם לא היינו צריכים לחגור.
הייתי משתולל על הספסל האחורי רק מההתרגשות.
גם מהעקיפות והנסיעה המהירה.

אולי מוטלה שפיגלר כבר לא שיחק בתקופתי,
אבל הוא זה שאימן אותה.
כל היהלומים האחרים שיחקו.
עודד מכנס, גדי מכנס, דוד לביא, חיים בר וכל היתר.

כשהייתי בן 16-17 עבדתי בחברת האבטחה שזכתה במכרז לאבטח את המשחקים.
לא ספרתי כמובן למה אני מעדיף לעבוד באיצטדיון הקופסא.
העמדה שלי היתה קבועה.
בשער האחורי של היציע המזרחי.
שם עדיין הכסאות היו מעץ רעוע.
ולמרות שנתניה של שנות התשעים דשדשה בליגה הארצית,
רוח היהלומים של פעם עוד אפפה במקום.
התחושה לא פגה.

בשבת היה משחק מכריע. קובע. יחיד מסוגו.
נתניה שיחקה נגד קבוצת בני סכנין.
במשחק שעתיד לקבוע את הכרטיס לאירופה.
משחק שמסכם את שנות האימון של ראובן עטר שאימן את נתניה זה כעשר שנים כמעט,
והחזיר אותה לעטרתה.
לימי היהלומים הגדולים.
למקומות הראשונים בליגה.
המשחק האחרון שלו כמאמן לפני שעובר למכבי חיפה.

והכי חשוב.
זה המשחק האחרון של נתניה בקופסא.
האיצטדיון המיתולוגי שהוקם עוד בשנת 1943
ונראה מלמעלה כמו מגרש כדורגל שהיציעים שמקיפים אותו עוטפים אותו כמו קופסא.
איצטדיון שמכיל רק כ-7500 מקומות ישיבה בלבד.
ולא עומד כבר עשרות שנים בסטנדרטיים של מגרש כדורגל תקין.
עד כדי כך שכשמכבי נתניה אירחה קבוצות מחו"ל,
היא אירחה אותן באיצטדיון קריית אליעזר בחיפה.

זה המשחק האחרון של נתניה בקופסא לפני שהיא עוברת עם פתיחת העונה הבאה,
למעונה החדש, האיצטדיון העירוני החדש שנבנה בשנים האחרונות,
יכיל כבר כ-14000 מקומות ישיבה
ובהחלט ימנף את מקומה של נתניה קדימה.
לפחות מבחינת הסטנדרטיים.
בהחלט הגיע הזמן.

האיצטדיון נמצא בלב שכונת מגורים.
רחוב זנזביל.
ועד שאתה לא ממש פוגש אותו, אתה לא מאמין שהוא שם.
מסתתר לו בין המגדלים הגבוהים שקמו סביבו עם השנים.
המרפסות הגבוהות של הבתים הפכו ליציע נוסף עבור המתגוררים במקום.
הקופות נראות כמו חרכי ירי והשורות אינן מתאימות לאנשים גבוהים.
לא פעם מקבלים מכה מהבטון הנמוך.
הסנדוויץ היה ונשאר אותו סנדוויץ טוסינאי ומוכר.
אין שלט שיכול לרמז על הדקה ובטח לא על התוצאה.
אין כסאות נורמאלים שאפשר לשבת עליהם.
אבל זה היה הבית.

הילד שלי כבר אחרי כמה דקות מתחיל להתלהב.
הוא שואל אותי עוד שאלה שאני לא יכול לענות עליה.
'למה אם יש כסאות אף אחד לא יושב'?
בהתחלה הוא עוד התבלבל ושאל למה הם לא קולעים לסל.
וצרח לשחקן אחר בכל פעם:
'תתעורר חבוב!'.
הוא מאד אוהב את הקבוצה מהסיבה הפשוטה שהוא אוהב את הצבע הצהוב.
לא היה לי בכלל ספק שאני קונה לו חולצה צהובה משלו.
וכל המשחק אני מרים אותו עלי. על הכתפיים.
וכל זמן שהוא נהנה מהמשחק והבין מה הקבוצות צריכות לעשות ,
הכאב המתמשך בלהרים אותו לא היה בכלל אישיו מבחינתי.
העיקר שהוא נהנה.

עד הדקה השבעים הקבוצה היריבה עוד הובילה עלינו 2:0
במשחק שנראה אבוד.
אבל כעשרים דקות לסוף המשחק רוח היהלומים של נתניה כאילו התעוררה
ולא רק שהצליחה להשוות אלא מחקה פיגור של 2 ועלתה ליתרון בדקה ה-95 של תוספת הזמן.

וזו התחושה שרציתי לצאת איתה מהמשחק.
מהמגרש.
מהקופסא.
בדרך החוצה אני עוד חד לילד שלי,
אתה לא תאמין איך קוראים לנקודה הזו שממנה בעטו לשער.

וזה טוב שדברים משתנים.
עם הזמן. ברוח הזמן.
וזה טוב שדברים גם נשארים איך שהם.
החוויה של הכדורגל.
ההרגשה שאנשים באו לראות באמת משחק כדורגל ולא לחפש מכות.
המשפחתיות שעוטפת קבוצות קטנות.
שבהם אין באמת ספסרים. כולם קונים לחברים שלהם.
ויש דברים שכנראה תמיד יישארו.
ולא משנה על איזה איצטדיון נשחק.

השופט תמיד יהיה בן זונה.
נכון ילד. סליחה ילד.
חבוב.
השופט חבוב.

וזה היה המשחק שבחרתי לקחת את הילד שלי למשחק הכדורגל הראשון שלו.
וזה רק סימלי היה,
שהמשחק הראשון שלו,

זה המשחק האחרון שלי בקופסא.