אחד החוקים הבסיסים בפיסיקה שאם אתה מרים חפץ ומחזיר אותו לאותו מקום בדיוק כאילו לא עשית כלום.
זה מתבטל. אפס פעולה.
אם אני דואג לעודד מישהו. (בת זוג, ילדים, חברים) לתמוך בו. להרים אותו. למנף אותו.
אבל מצד שני גם עושה את הפעולה ההפוכה,
כאילו לא עשיתי כלום.
זו היתה רק שיחה עם חברים כשאחד מהם קנה טרמפולינת קרקס ענקית. כל הילדים של הקיבוץ עלו עליה.
דברנו על חינוך.
על ערכים.
כאלה שאבדו.
דברנו על ציונות שבמחוזות מסויימים נחשבת למילת גנאי.
ואז אחד מהם שהתכוון כלל למשהו אחר, זרק לי את המשפט הזה.
ואני ישר חשבתי על הקטנה שלי.
שאני לפעמים נתפס לה לקטנות.
לפעמים אני מוצא את עצמי מקטין אותה במקום להאדיר אותה.
להרצות שוב ושוב על הטעויות שלה במקום למצוא פתרונות ולרומם אותה כשהיא לא מצליחה.
והמשפט הקטן הזה שאיכשהוא ישב לי באיזה תא אפור שם למעלה אבל לא ירד למטה. עד עכשיו.
לפני 12 שנים. 14 במאי 2012 בשעה 7:43
