סרטן הגדי

הרי המקום הזה.
האתר הזה.
הבלוג הזה.
הצאט ההוא.
הוא מיקרוקוסמוס לכל דבר אחר. לעולם שלנו. לחיי החברה שלנו. למדינה שלנו.
לזהות הפתולוגית שלנו.
זאת שמאחורי כל המסכות שאנחנו חושבים שהורדנו פה. אנחנו לא.

אנחנו אוהבים שירים פשוטים.
לא אוהבים שמרצים לנו.
מלמדים אותנו.
מחנכים אותנו.
חלילה מבקרים אותנו.

אוהבים את אותם ערוצים כמו שכולם אוהבים.
כולנו קוראים את אותם בלוגים. את אותם פוסטים. את אותם פרסומים בפורומים.
עוקבים אחרי אותם כוכבים.
ה'ילדים הרעים'. האינטיליגנטים. הטרולים.
כמו שיש בכל קהילה אחת. כמו שיש בכל מדיה אחרת.
למה שלא תהיה פה?
גם פה יש את ערוץ 2 המיינסטירמי. את ערוץ 10 המקרטע. ואת ערוץ 1 המיושן.
גם פה יש את הפרשן גס הרוח. את המנחה האהובה על כולם. את ההומו המתחסד.
גם פה יש את ציפי שביט. דודו טופז. "הר" רפאלי.
גם פה יש משתתפי ריאליטי שלרגע אחד הפכו לכוכבים.
עד העונה הבאה הם יחזרו לשכחה.
לתהומות הזכרון הקצר הקולקטיבי שלנו.


אנחנו רגילים לאותם דברים.
רגילים לקבל את אותה מנה.
ללא תוספות מיוחדות.
ללא בקשות מיוחדות.
לא לשנות חלילה את המתכון.
את הסיפור הזימתי הקבוע מידי כמה ימים.
את הפסיכולוגיה בגרוש. בכל זאת, קצת שפינוזה ברוטב פרוייד להמונים.

גם פה יש את אותם מכרים וחברים שיש גם בחיים הואנילים כיבכול.
אנחנו מתחברים לאותם טיפוסי אנשים.
מתווכחים עם אותם אנשים בחוץ ופה.
אוהבים להתכסח עם אותם אנשים. על אותם דברים.
פחות או יותר.

וחלילה שלא ישנו את התפריט.
לפחות שיתנו הודעה מראש.
שתהיה אופציה אחרת.

ופוסט זה היה על תקן ה"פילוסופיה בגרוש" של השבוע.
הפוסט הבא יהיה זימתי.


אני לא מבטיח.