סרטן הגדי

השעה הזו פשוט לא עוברת. הזמן לא זז. ללא ספק השעה הארוכה ביותר בחיי.

בחדר המתנה קטן  כשמסך טלוויזיה תלוי מצד אחד ומהצד השני כל מכונה אוטומטית אפשרית. חדר חיצוני מתחת לכיפת השמיים בצד השני של הקיר למעשנים. עם ישראל צמוד מצד אחד לנונסאנס של 'א...רץ נהדרת' ומצד שני לתוצאות המדגם ואני צמוד לדלת הכניסה לחדר הניתוח. הילד שלי שם בפנים ואנחנו בחוץ. מסתכל שוב על השעון. רק חצי דקה עברה מהפעם האחרונה שהסתכלתי.

ביום שלישי , יום הבחירות הילד התלונן בשעות הבוקר על כאבי בטן חזקים. סירב לאכול. סירב לשוקו שרק סיבה זו מצדיקה קריאה לאמבולנס. אני חוזר מהעבודה בצהריים כשקורינה כבר מתייעצת עם המוקד לגבי הילד. משהו לא בסדר. היא אומרת. הילד לא בסדר. אם יש דבר אחד שאני יכול להצהיר עליו שלמדתי ממנו כאבא- זה לא להתעסק עם אינסטינקטים של אמא. עזבי את הטלפון. יוצאים עכשיו. קחי אותו למיון.

בדרך עוברים ליד הקלפי. אם יש תור תוותרי. הילד מחליט להשאר ולהתפתל במכונית. הקטנה רק בת 4 וכבר הצביעה פעמיים. פעם עם אמא ופעם איתי. אני רק חצי שעה בבית עם הילדה ומקבל את הטלפון מקורינה.

תגיע. הוא מאושפז ללילה.

מכין תיק. שניים. חלילה לשכוח את מר גמל. הבובה האהובה עליו. מוריד את הילדה אצל אמא של חברה מהגן ונוסע לבית החולים. הילדה שלי מוסיפה לי על החרדות ועל רגשי המצפון וממררת בבכי שאני נוטש אותה. תוך שעה עוזבים אותה כולם.

בביה"ח מודיעים לנו אחרי האולטרא סאונד שהילד עוד הערב ינותח. דלקת בתוספתן. מאחר ונפלנו על יום שבתון בקושי היה צוות. הרופא שדיבר איתנו היה גם הטכנאי באולטראסונד.

נפגשים עם המרדים. מקבלים תדרוך. חותמים. ומחכים.

אני אומר לקורינה שהילד לא צריך לדעת. קחי את מר גמל איתו עד להרדמה ותחזירי למיטה לפני שיתעורר. מבחינתו- מר גמל היה לצידו לאורך כל הניתוח.

הילד שלי ענייני. קצת מתרגש. קשוב. די שלו. סקרן. שואל על המונחים הרפואיים שהוא שומע מסביבו. מנסה להבין למה בדיוק מנתחים אותו. לא בוכה. לא מאבד את עצמו. זורק בדיחה לעבר המרדים ועוד אחת לרופאה מאחוריו. ואני טיפה מחייך. הוא עוד לא נכנס לניתוח וכבר מתלוצץ עם רופאיו.

אני וקורינה מסתובבים כמו צמד אריות בכלוב. אני מסתכל עליה בחדר החיצוני וחושב לעצמי. לא. זה לא זמן טוב להעיר לה על הסיגריות. והזמן ראבאק לא עובר. ונכון שזה ניתוח פשוט כביכול. שכיח. שגרתי. אבל לא כשהמנותח זה הילד שלך. ודברים תמיד יכולים להסתבך. אמרו שהניתוח לוקח בין חצי שעה לארבעים דקות. אבל כבר שעה עברה! אני אמור לדאוג?! והזמן עדיין לא עובר. עם ישראל  עדיין עם תוצאות המדגם המדהימות ולמרות שהמפלגה שלה הצבעתי לקחה את כל הקופה, הייתי עסוק וטרוד בילד שלי. בבכור שלי. ב**** שלי.

ואז יצאה הרופאה המדהימה שלו שהוזעקה במיוחד בשבילו. חיוך רחב על השפתיים וגשם של מטאורים ירד לי מהלב.

הילד שלי קיבל תעודת גיבור מצוות הרופאים. מן תעודה כזו שמקבל כל ילד שעובר ניתוח. אבל הוא באמת גיבור. גם אחרי שנותח והתחיל להתאושש במחלקה, הילד לא בכה וילל. לא רטן וקיטר. תתנו לי, תקנו לי וכאלה. לא הבן שלי. היה בצום של מזון ושתיה למעלה מ-30 שעות! ולא התלונן. שכב בשקט על המיטה ליד מר גמל. צמוד לתוכניות שלו על המסך. הוא זרק לי מבט והבנתי. הוא כמוני. הכל בסדר. תנו לי קצת לבד. תניחו לי לנפשי. הכל יהיה בסדר. תנו לי את הזמן הזה להתאושש לבד.

רק בקשה אחת קטנה בפיו. תביאו את אחותי.