ניצחון קטן. יוצא מהבניין של משרד הבטחון ליד תל השומר לכיוון הרכב.
זה לא מרגיש שנצחתי.
תבעתי את המעסיק הקודם שפיטר בזמן שהייתי במילואים.
הנתבע כמובן טען שהסיבה הייתה מקצועית ולא המילואים ואני טענתי שהפטריוטיות שלי (ילדים בידקו בגוגל...) והעובדה שחתמתי התנדבות היא שהביאה לפיטוריי.
הוועדה שולחת אותנו החוצה להתדיין. למצוא פתרון בין עורכי הדין. בכתב התביעה אני מסתיר שלושה עדים שהאזינו לשיחות פנימיות בזמן שירותי שהסיבה האמתית היא מילואים. שלושה עדים שברגע שנחשפים הם ימצאו את עצמם מחפשים עבודה. כמוני.
ולא שמשרד בטחון מציע מלכתחילה סכום פיצויים גבוה. אבל הנטייה שלו היא לא לפה ולא לשם אלא לבוא לטובת שני הצדדים. לאו דווקא המילואימניק. במילים אחרות...אל תודו אבל תשלמו פיצוי קטן שישתיק. שישתוק. ואני רק רציתי פיצוי הולם לעוול הנורא. לעוגמת הנפש. לא להתעשר מהם.
והסכמתי. שרק לא לחשוף אנשים שעל לא עוול בכפם ימצאו את עצמם בחוץ. הסכמתי לסוג של פשרה ולעסקת טיעון שבה אני שומר עדיין את הקלפים.
עוד שלושים יום כשאאסוף את הצ'ק פיצויים מהחברה שממנה פוטרתי אגייס את החזה המנופח והזקיפות קומה. אקח את הפיצויים בגאון. ועדיין. חמישים מטר משם בתוך הרכב. זה לא ירגיש לי שניצחתי. ואולי כן.
