אבל זה רק קפה. אולי בכל זאת.
אני עוד חושב על זה. עוד לא הגעתי להחלטה. לפגוש אותה או שלא.
עיר זרה. מהערים שאני שונא. יוצא ממוסד לימודים של הבן. ערב אבות ובנים.
בשביל מה אני צריך את ה'קפה' הזה. יודע ולא יודע.
ויש כל כך הרבה על מה לכתוב. ולא מוצא את הפלטפורמה.
המרצה שם מסביר להם על מיניות וקצת על אנטומיה. חלקם עוד נבוכים מהסיטואציה של נושא השיחה ליד ההורים שלהם.
אני יודע שאנחנו די פתוחים עם הקידס שלנו ומצד שני אני לא בטוח עד כמה.
והוא ממשיך להרצות על בעיות של גיל ההתבגרות. קצת דברים שבינו לבינה. על ביריונות רשת ועל הסכנה הפלילית (כי מוסר זה ערך נעלה שאו למדת בבית או שלא) בכל הקשור להחלפת סרטונים ושליחתם הלאה. בהחלט נושא חשוב לבני נוער.
ובטח הקפה הזה יזרום אולי למקום ההוא. אתה מבוגר מידי מכדי להמשיך לעשות את זה ברכב. גם אם זה חצי פומבי.
אבל זה יהיה משחרר. דביק וזימתי. רועש וגס. מטונף וטהור. מלוכלך במובן הנקי של המילה. אבל לא בטוח שבאמת משחרר.
עכשיו המרצה מדבר על הסכנות בסרטי פורנו. וזה לא שהוא או מישהו בכלל יכול למנוע את זה מהם אבל לפחות שיידעו את האמת.
הוא מדבר על זה שהשחקנים נבחרים על פי גודל האיבר והביצועים. שהויאגרה דואגת לביצוע תמידי ולאו דווקא אלמנטים אחרים. שהתנוחות שם הם לצורך הסרט . זה לא תמיד הכי נח. אבל את הכי חשוב הוא שומר לסוף.
הפסיכולוג נוער שהביאו להרצאה מספר להם שהנזק הכי גדול שהפורנו מבטל את האינטימיות. את החיזור. את ההססנות. את חילופי המבטים. את הנגיעות. את כל הדרך עד לכיבוש היעד. הפורנו מדלג על כל השלבים האלה וחלקם זה עלול ליצור רושם לא נכון.
ומשם אני לוקח את הכביסה שלו. מפנק אותו בדברים שהבאתי מהבית. מציע לו שנקפוץ לאכול משהו בחוץ אבל זה כבר מאוחר.
אני מחליט לוותר ונוסע הביתה. זה לא הפורנו שאני צריך עכשיו. ואיכשהוא תמיד שאני חוזר מהעיר הזו הביתה אני מצליח לשמוע ב-88 את golden brown הציני שאני כל כך אוהב. אני מעביר ל-88. יונה וולך...גם טוב.
