היא שברה אותי אתמול. לא לגמרי, אבל שברה קלות. אולי "סדקה" זו המילה
אני איש תחרותי וקצת גאה. כשהוויצ' מכאיבה לי אני אבחר להתפתל, ולנעוץ בה מבט שליו עד כמה שאני יכול. ממילות הבטחון אני נמנע (וכאן המקום לסייג שהיא לא שחררה עלי עדיין רבע מהנחשית הארסית והסאדיסטית שבה)
אני משתדל לא לפלוט קריאות כאב. לא להגיד "די". גם כי אני רוצה להציב לעצמי רף ולעמוד בו. אחרת הפסדתי. וגם כי לכאוב עבורה זה מהדברים האהובים עלי באינטרקציה בינינו. והוא אהוב עלי כל כך מאז שהבנתי כמה היא נהנית מזה
(איך הבנתי? הו! סיפור מעולה שהולך כך: הסתכלתי לה בעיניים. זהו סוף סיפור. העיניים שלה נוצצות כשהיא מעניקה כאב. ויש לה עיניים שקצת קשה לא ליפול לתוכן)
אז אני לא יודע כמה אחזיק כשהיא תשחרר עלי את השדים האפלים שרובצים אצלה בראש. אבל את מה שהיא מביאה עד עכשיו אני משתדל לקבל בלי דרמות. ולנשום את הכאב לתוכי. כשקשה אני צולל לתוך העיניים שלה במבט ארוך. לקשר עין יש המון כוח שמטשטש את הפולסים שעוברים לי בעצבים כשהיא מצליפה או שורטת.
ככה חשבתי עד אתמול.
מעולם לא סושנתי בכיסוי עיניים. אז גם לא חשבתי שזה כזה ביג-דיל. ואז אלת הצפון הזו מופיעה מולי ואומרת לי לשים ידיים מאחורי הגב. אני נושם עמוק, כי אני מבין שכאב עומד להגיע. אבל היא מפתיעה ולוקחת כיסוי עיניים וקושרת לי הרמטית.
בום! באותו רגע נשרף לי הפאסון. מסתבר שקל לי לספוג כאב כשאני מצפה לו. כמו טיפול שורש. חורקים קצת שיניים, נושמים עמוק ומחכים שהגל יחלוף. אבל שומעים את המקדח של רופא השיניים מתקרב, יודעים לאן הוא מכוון.
כשלוקחים לי את הידיעה אני מאבד את זה. אני לא יודע מאיפה הכאב יגיע. אני לא יודע מתי. אין לי עיניים לחפש לצלול לתוכן.
אז ניסיתי לסתום. ואת מילות הבטחון לא אמרתי. אבל הרבה פאסון לא היה שם. נרתעתי מכל מגע קל. בתכלס היא די חסה עלי, בסולם של 1 עד 10 היה שם אולי כאב בדרגה 2. אולי. והגוף שלי היה דרוך כמו קפיץ.
חשבתי בראש, שאולי אולי מבחוץ נראה שאני אדיש. אני לא מבקש להפסיק, לא צועק, רק קצת נרתע.
אבל אז היא התחילה לצחוק אי שם מעל הראש שלי והבנתי שאת הקרב הזה הפסדתי. הוכנעתי על ידה ללא תנאי ובאפס מאמץ.
מכשפות לפעמים נהנות סתם להפחיד ולהתעלל בקרבנות תמימים מסתבר.
