זוג חברים של ההורים
יש להם ילדה בסביבות הגיל שלי.
טום בוי by the book.
אנחנו שבת יחד שתי המשפחות, כולם נחים צהריים חוץ מהילדים. אני כבר בגיל שאני נבוך ממנה, ילד דוס בן 12-14. מדברים אצלה בחדר, אני יושב על פוף, ומשהו נופל בין הפוף לקיר ושנינו מנסים להרים אותו ראשונים.
אני מגיע קודם והיא לוקחת את הפוף וזורקת אותו עלי ומנסה לרתק אותי ולמנוע ממני לקום בעזרת משקל הגוף שלה על הפוף.
חום בכל הגוף בשנייה. איבוד עניין מוחלט בכל דבר שהוא לא למשוך את הסיטואציה כמה שיותר. אחרי כמה שניות כשהיא קמה אני אומר לה באומץ שבוודאות קשור להורמונים שהתפוצצו לי בגוף: "בואי נראה כמה זמן יקח לי להשתחרר אם הפוף עלי ואת על הפוף (בכל זאת, דתיים. צריך חציצה)" היא נענית לחצי דקה עד שהיא משתעממת. חצי דקה ששמרתי בזכרון בתא מיוחד בכספת.
וכמה השקעתי בהעמדת פנים של ניסיון להשתחרר ובפועל לנעול את עצמי כמה שיותר שם. יכלתי להתקבל לבית ספר למשחק בקלות אם זה היה אודישן.
ממש היה קשה לנחש עלי כבר אז, אה?
