השילוב של בורות מינית מוחלטת יחד עם משיכה לבדס"מ כבר הובילו אותי בעבר, טירון
קרבי צעיר, לעבור טראומה קלה-קשה בידי מלכה בתשלום שקשרה אותי.
אבל קצת אחריה (נדמה לי שכבר הייתי משוחרר טרי), פגשתי אחת אחרת. גם היא אפס ביחסי אנוש, גם היא עם רגישות של שור משתולל בפסטיבל בפמפלונה.
אני כבר יותר בוגר אז אמנם, וקצת יותר למוד ניסיון. אבל עדיין דוס מאד, עדיין חושב שבדס"מ = מלכות בתשלום ובזה זה מתמצה, עדיין לא יודע מה מושך אותי.
אם רק הייתי מכיר את הכלוב אז.
בכל אופן דפקתי אצלה בדלת. היא סישנה אותי. סשן גרוע מתחילתו ועד סופו. אמנם אז כבר לא נתתי לאף אחת לחשוב לקשור אותי (הבאה והיחידה שעשתה זאת, פעמיים, כולל אחת על מוט מהתקרה כמו בתמונות שהייתי רואה ולא מעז לפנטז, היתה מישהי מיוחדת קרוב לגיל 30 שלי. היא אמנם לא פה, אבל השילוב "אסיר-תודה" יושב כל כך יפה על מה שאני לנצח אחשוב עליה)
אבל גם בלי להיקשר, היה זוועה. אפס קשר למה שביקשתי. אפס קריאה של שפת הגוף שלי. אפס יכולת לנהל שיחה. ואם אין יכולת לנהל שיחה הרצון לסגוד עוזב אותי הרבה יותר מהר מהזמן שלוקח לו להשתלט עלי כשיש בצד השני מישהי מעניינת.
איבדתי עניין. נגעלתי. עדיין הייתי תמים מספיק כדי למשוך את כל השעה. היא קצת נפגעה מהאדישות שלי, ואני עוד התנצלתי והסברתי שככה אני, מופנם, ושדווקא היה לי כיף ושהיא מדהימה וכו' (מתנצל בפני הקרבן הבא שלה)
חזרתי הביתה ושמחתי. כי כל המאזוכיזם הזה והפטיש לכפות הרגליים מאד הציקו לי בשלב ההוא של חיי.
למה שמחתי? כי הנה נפטרתי מהם.
פתאום כפות רגליים דחו אותי. פתאום לא רציתי לסגוד ולא רציתי כאב. הכל נעלם לכמה ימים שבהם השתכנעתי שמספיקה חוויה לא מוצלחת אחת כדי לעקור מהשורש את העץ כולו.
טעות. חוויות לא מוצלחות הן רק גיזום של ענפים לא בריאים שצמחו, הן לא נוגעות בשורשים. תוך כמה ימים הענפים יצמחו שוב רק ישר יותר.
במקרה הזה אני גם ממש זוכר את הרגע שבו הם צמחו.
הלכתי לאיזו ספרייה באיזור שבו גרתי. היה שם מזגן ושקט ושורת מחשבים מתקדמים. התיישבתי ליד אחד המחשבים, לידי הופיעה בחורה יפהפייה.
מדהים איך זכרון עובד. הרי היא שכחה את הזכרון הזה כנראה ברגע בו היא עזבה את הספרייה. אני נושא אותו עמי עדיין.
היא שאלה אותי בחינניות ובחיוך: "היי:) תגיד המחשב שלידך פנוי?", היא התיישבה. שיער כהה, עור כהה, מכנס קצר.
ואחרי כמה דקות היא חלצה את נעלי הסירה שלה, ועברה לישיבה מזרחית ברגליים יחפות על הכסא לידי.
זכרון הוא דבר מדהים כאמור. אני זוכר לא רע איך היא נראית. זוכר את מה שהיא לבשה. זוכר את התנועה בה היא חשפה מולי כפות רגליים מסותתות ויחפות.
וזה קרה לפני 12-13 שנים. היא לא זכרה כלום רגע אחרי. הרי לא קרה שם כלום ושום דבר.
לי באותו רגע התחוור דבר אחד. הפטיש הזה לרגליים כאן כדי להישאר. באותה עוצמה, באותו כוח. שורשים שנטועים עמוק במוח לא מאבדים אחיזה בגלל כמה מכות מעדר שטחיות. להפך, הם רק גדלים בריא יותר אחר כך