כאב הוא כמיהה, הוא צמא.
לפעמים כל המגע והסגידה שבחדר לא מספיקים.
ההשתוקקות לעילויה ולהאלהתה של העומדת מולך למעליך לא יודע שובע בהגשת משקה, בעיסוי ונישוק כפות הרגליים, הידיים, הזרועות, השוקיים והכתפיים, או במילות סגידה והלל כאלו ואחרות, גם לא בכריעה והשתחוויה או שימוש כזה או אחר.
הצמא רק גובר. ההשתוקקות להיות מוחפץ ממלאת כל נים ונים בגוף.
ואז זה מתפרץ. באשד אדיר של תשוקה.
תשוקה לכאב. לפאקינג כאב. לייסורים, לעינויים, ללכלוך הגופני העיצבי הזה שבא מהידיים שלה.
כאב חד, צורב, מסמא, כזה שיוציא ממך קריאות תחנונים, התפתלויות ואנחות נטולות פאסון בעליל.
לחוש אותו מידיה.
לשתות כשיכור מוכה צמא את האותות החשמליים הנורים מאצבעותיה, משעוות הנרות שלה או מרצועות השוט, ישירות לתוככי המוח. להתענג על הסבל שאת מוציאה ממני, להתחנן אלייך להפסיק כי באמת כואב ובלתי נסבל, ובאמת הגוף שלי לא עומד בזה ואני רוצה שתפסיקי.
ולקוות שהיא מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שעמוק בפנים אני בעצם מתחנן אליה להמשיך ולהגביר ולהעמיק.
הרפלקסים הכי בסיסיים של כל יצור חי מורים לו לברוח מכאב, להימלט ממנו בכל מחיר, להתעוות ללא שליטה תחתיו.
אבל לבחור בכאב? לבקש אותו? להתחנן אליו? לצעוד במודע אל תוך סערה עצבית מייסרת ומענה מידיו של אדם אחר?
אין רעב לשליטה גדול יותר.
