הרחוב אותו רחוב, הבניין אותו בניין, רכב זר אמנם חונה במשבצת הקטנה ההיא, אבל חוץ מזה הכל שם.
אם אכנס אני אזהה בקלות את ריח הצמחייה בשביל הגישה, ואדליק את האור במדרגות על אוטומט בלי לחפש.
אני זוכר איפה המעקה טיפה עקום, ואת הדלת שלנו אני מזהה גם בלי שום שלט עליה. אני גם יודע להגיד בדיוק איזו תיבת דואר מתפקעת מרוב עלוני פרסום דהויים.
כל מה שאני צריך זה לעלות, לפתוח, להכנס, וברור שאת תהיי שם, וברור שתניחי את הראש עלי אחרי יום עבודה ושאלטף לך את השיער ונירדם ככה עד הבוקר. או עד שמישהו מאיתנו יעיר את השני כדי להתקלח.
לפעמים הייתי זורק את כל הדברים הטובים שקרו מאז בשביל עוד ערב אחד כזה יחד. כולל את הכלוב ואת הדברים שהעזתי לחוות מאז פעם ראשונה בחיים, את השחרור הזה ואת האנשים שהכרתי פה ובמעגלים אחרים. מעגלים שנפתחו אחרי שזה שלנו הלך והתכווץ עד שנסגר ונעלם. ממש לפעמים. בתדירות הולכת ונעלמת.
רגע אחר כך יש התפכחות וידיעה ברורה שככה זה היה חייב להסתיים, ושנתנו יחד גט כריתות לא רק אחד לשני, אלא גם לחיים האלה שלא הסתנכרנו לנו יחד.
אבל אולי, אם רק היינו מסיימים פחות יפה, לא הייתי לפעמים מושך עוד כמה שניות בלילה ברמזור מול הבניין, מסתכל עליו ותוהה האם מחילות ארנבים קיימות באמת, והאם את זו שתחכי שם מאחורי הדלת אם אחליט לעלות כאילו כלום לא השתנה.
לא בדקתי. צפרו לי מאחורה להתקדם. ובצדק, תכל'ס.
