בשבוע האחרון, ובתדירות גבוהה באופן בלתי סביר, תוקפות אותי סיטואציות בעלות אופי בדס"מי במהלך חיי הרגילים (שהם למעשה 99.9% מהיומיום שלי).
ושוב ושוב עם כל רגע כזה אני מבין כמה כוח יש דווקא בסיטואציות הווניליות והתמימות האלה. ששום דבר בהן לא נעשה במכוון (לפעמים הוא נעשה כפלירטוט תמים שבמקרה לובש אופי בדסמי)
כי תמיד יש משהו באינטרקציה בדסמית גלויה שקצת מכניס הכל למעבדה.
לסנתז יחד היררכיה זה יפה ומדהים, אבל קצת או הרבה (תלוי בנו) תעשייתי
המודעות הזו שאנחנו משחקים יחד, שיש פה השלמת רצונות וחיכוך הדדי של תשוקות.
זה נפלא כרעיון. זה קצת פחות משפריץ את כל בלוטות הטעם שבמוח כי אנחנו בהצגה קלה.
כשההצגה לובשת גם לבוש לטקס שחור-אדום, ומילים כמו "חתיכת אפס" / "גבירתי המלכה" וכו'. התחושה של משחק בהצגה רק מתעצמת וטעם הלוואי מתגבר.
למה אני אפס? למה את גבירה/מלכה? מה מציאותי פה? ממתי אני משוחח ככה עם נשים?
כשזה קורה בחוץ אין הצגה. אמנם הסיטואציה מוגבלת מאד, ואין פה מערכת יחסים, אבל זה תוסס ורוחש ומלא טעמים. וסקסי, יא אללה כמה זה סקסי.
זה גם גורם לי להבין את המשיכה שנעורה בי לאחרונה לחבלים או לסשנים של כאב, או של השפלות מטבע מסוים שאין לפרט כאן.
בחבלים יש מתווך. לא צריך לדברר את הרגע. יש חבלים שעושים את זה וממלאים את החלל הפיזי והווקאלי בדממה.
בכאב שקט יש מענה וקרבן מעונה, וגיצים של עונג שנורים לתוך המוח מבלי לעבור עיבוד מילולי.
הסגידה, הכניעה והעינוי קיימים שם בלי להציג את השחקנים ולתת תקציר עלילה.
אני אוהב שקט בתוך הראש. בין אם זה שקט אמיתי ממש, ובין אם זה רעש ונילי שמקיף איזה רגע מתוק של עליונות נשית.
אני אוהב איך שרגע כזה, במיוחד אם מתרחש במפתיע בזמן שאני על חוף יציב ובטוח, שוטף אותי פתאום והופך אותי לחומר נא ומדמם של בערה וסגידה ומטביע אותי בתוכו.
זמן ללכת לשתות בירה של טרום-סופ"ש
