שנה אני פה.
שנה שקרו בה המון דברים טובים והכרתי בה המון אנשים ובעיקר נשים טובות. עם חלקן היה מגע בדסמ"י מסוים כזה או אחר, חלקן הפכו לחברות טובות, או כאלו שמחליפים איתן שיחה מדי פעם. לאחת מהן, מדהימה במיוחד ושונה ואחרת מאד גם סגדתי לתקופה ארוכה.
וכתבתי וחפרתי. על דברים ששנים התביישתי בהם ונגעלתי מהם, ופתאום היה אפשר להוציא אותם לאור.
אמנם בשם בדוי, אבל עדיין. זה חתיכת דבר.
וצברתי המון עייפות.
אולי זו העובדה שגדלתי בנפרד מנשים עד גיל מאוחר מאד, אולי זה האופי שלי.
אני אחד שמעולם לא היו לו סטוצים. מעולם. ואני בן 34.
מבחירה. היו לי ויש לי לא מעט הזדמנויות לכאלה (ופאק איט אם זה נשמע כמו התרברבות)
האופציה של להכיר מישהי ומיד לנסות ליצור איתה מגע אינטימי היא בלתי נתפסת בעיני. ואם זה יקרה זה יקרה אחרי שדברנו זמן מספיק וכשהיא יזמה את זה
אחרת היוזמה שלי תגיע לאט מאד.
ואחרי שנה כשאתה פועל ככה אתה מתעייף. כי אמנם לא פניתי פה להרבה נשים במטרה ליצור אינטרקציה בדסמית. להערכתי מספר חד ספרתי או טיפה מעל לכך במשך שנה שלמה, אבל הדבר הראשון שקופץ עליך הוא החשדנות.
אתה קורא בין השורות את זה שאתה בעצם מחפש סקס. את זה שהיא לא מעניינת אותך. שכולכם אותו דבר (אין כמו לפנות בלשון רבים), תשלח תמונה ולא דיק פיק!(לדעתי ארבע פעמים שמעתי את המשפט הזה בורסיות שונות).
על להחזיר תמונה מיותר לדבר. למה שאתייחס אליך כשווה? הרי אתה נשלט וכולכם מטרידנים מותק. זה הכלוב פה.
הרבה הוראות וסימני קריאה וטון חצי מאשים. בטח אתה נשוי, בטח אתה מסתיר משהו. התמונה הזו באמת שלך?? בטוח שאתה לא נשוי? אולי אני מאמינה לך, אחשוב על זה. (תודה. מה הייתי עושה בלעדייך. ממתין במתח לתוצאות הפוליגרף שלך)
וזה מתיש. כשהכל כל כך נורמלי בחוץ, ופה אתה בחדר חקירות, אתה בסוף רוצה להודות באשמה ורק שיעזבו אותך בשקט. אז אתה משחק את המשחק.
הנה, קחי תמונה. כן, אני לא אשלח לך דיק פיק (בחיים לא נגעתי במישהי בשום צורה שלא מקובלת עליה, אז בטח אני אשלח לך תמונת עירום שלי בלי שאנחנו מכירים..). כן, אני אוכיח לך שאני לא נשוי. אני אוכיח לך שהתמונה הזו היא באמת אני.
כן כן כן. כאילו את כבר השולטת שלי, למרות שאת בסך הכל לוגו מדבר, כמוני.
והקטע הוא אין לי טענה לאף אחת. התלונה היא על עצמי.
כולן פה מוטרדות ומקבלות פניות מוזרות, ותמונות שהן לא ביקשו, ופירוטי פנטזיות שהן לא מעוניינות לשמוע, ופניות גנריות, ועוד כאלה, לפעמים כאלו שהן הטרדות מיניות לכל דבר, ואז עוד קצת מהכל. ולפעמים כל זה בשבוע אחד. ראיתי. הראו לי.
אז אי אפשר באמת להתלונן על הזהירות והחשדנות, להפך, זה כנראה הגיוני. למעט מקרים קיצוניים ומעטים שבהם מעבר לחשדנות באמת נתקלתי בחוסר כבוד בסיסי בתור אדם. וגם זה כנראה הגיע בגלל חוויות עבר כאלה ואחרות.
אז הכל מובן.
ועדיין מעייף.
כי כמו שמתיש לחוות הטרדות וחוסר כבוד, מתיש לפעמים להיות עסוק בלהוכיח שאתה לא שם, ושאני לא עומד להטריד אותך או לשלוח לך הודעה מינית מ0 ל100 קמ"ש, וללכת על גחלים מכל חצי משפט שעלול להזכיר איזו התנהגות שהיא נתקלה בה בעבר. ולך תבין אם היא מצפה לקצת כבוד בשיחה בתור שולטת או בכלל רואה בכבוד הזה שליטה מלמטה.
ואין פה תלונה. סתם תמונה של מציאות.
והיו גם אינטרקציות אחרות ומרעננות, כאלה שאפשר לדבר בהן חופשי. ולפעמים גם הגענו לרגע שבו שנינו השתוקקנו שאשיל כבר את מי שאני. ואציית, ואענה לך למה שתרצי ואעונה על ידך כפי שתרצי. ואוחפץ על ידך כמו *שאת* תרצי.
הזמן עובר מאז שהתגרשתי. והחיים החברתיים שלי כבר חזרו כמעט במלואם למסלול מכל בחינה, וההבדלים באינטרקציות שם בחוץ לעומת הכלוב.. וואו איזה הבדלים באינטרקציות.
אבל אני סוטה, ולהתנתק לגמרי זה לא ריאלי, אז אני פה. ואחרי שנה הגיע הזמן לכתוב בטון שלילי פעם אחת.
נשאר להמתין שתחזור קצת אנרגיה, או שתצוץ המישהי שתירה בי חץ מורעל ותשתק אותי. אנעארף מה שיגיע קודם.
או בפמדום במוצ"ש הקרוב. אולי יחלקו שם מיץ אומץ ומשהו יקרה. אולי.
לחיים. סופ"ש.
