מוקדם יותר השבת הלכתי לפארק גדול פה באיזור.
עשיתי כמה סיבובים, קצת מתקני כושר, קצת מתיחות, ואז הבחנתי בספסלי שיזוף/נמנום חדשים שהוצבו ליד האגם שבפארק.
התחרטתי שלא הבאתי איתי ספר, והתיישבתי (או שאולי קודם התיישבתי ואז התחרטתי שלא הבאתי ספר)
כמה ספסלים משמאלי ישבה בנוח אישה נאה. לחצי רגע עלה בי האינסטינקט הבסיסי לנסות לתפוס את המבט שלה ולהרגיש חזרה את שלה אבל מיד ויתרתי.
היא היתה לבושה בשמלה פרחונית סטייל אירופה של לפני מאה או שתיים.
צמה קלועה, רגליים יחפות על האדמה, וכולה רכונה בריכוז טוטאלי ורוקמת משהו שלא הצלחתי להבחין בדיוק מהו, אבל יש מצב שהיתה לו צורה של דג גדול וצבעוני.
היה בזה משהו טהור ונשי וכל כך יפה ומרטיט.
אחד המראות המושלמים שראיתי. בחיי. מי שנגעל ממילים מתוקות מדי שיעצור עכשיו.
היא לא היתה יפהפייה באופן מיוחד. אבל התאמצתי לא להסתכל עליה יותר מדי, למרות שישבתי מספיק רחוק. וכשזרקתי מבט זהיר הייתי צריך מאוד להתאמץ להסיר אותו חזרה ולא לבהות בה.
וחשבתי, שאולי אני טועה. תמיד הוונילי היה נראה לי משעמם, חסר ולא מסעיר בלי תיבול קינקי ובדס"מי וקצת לכלוך וטינוף מלמעלה.
אבל באותו רגע עלה בי שאולי השלם נמצא שם, ואני בכלל זה שצריך קביים ועזרים מלוכלכים ולא נחוצים. ואולי זו השחיקה והמאיסה הקלה שלי לאחרונה בעוד ועוד בדס"מ משעמם שנראה אותו דבר. לא יודע.
אין לזה באמת תשובה. אין באמת "טוב יותר" או "נכון יותר" במשיכה ומיניות. ומה שבאמת הטריד אותי באותו רגע זה האם היא, שהיתה רכונה בריכוז, חליפות על הרקמה ועל ספר הוראות כלשהו בתחביב החדש (סביר להניח) שלה,
האם היא מודעת לכמה יפים נראים האגם העצים הדשא והיא יחד?
וכמה עצוב וגס היה לו הייתי קם לכיוונה, נכנס לעולם שהיא היתה בו בלי רשות וזורק איזה משפט התחלה זול ומשמים.
בטח היתה קמה והולכת משם אחרי כמה דקות.
נשארתי כמה דקות עם המוזיקה השרירים המתאוששים והספסל, כתבתי את המילים הדביקות האלו לפני שאגיע הביתה ואצחק על עצמי ועל ההיסחפות שלי. ואז קמתי משם, העפתי מבט אחרון והלכתי.
יש המון יופי נקי בעולם הזה.
