אני לא פומבי, זה דוחה אותי.
ודווקא בגלל זה אני רוצה להצליח לשבור את זה מתישהו עם מישהי.
אני גם לא מאזוכיסט, אני שונא כאב, הייתה לי אפס הנאה בטיפול השורש שעשיתי לפני שנתיים, בחיי (אבל כמו בפמדום גם שם שילמתי על זה)
וזה מה שגורם לכאב להיות כל כך מענג כשהוא בא נכון. זה שאני לא נהנה ממנו. זה שאני לא צריך אותו ולא רוצה אותו.
אני נדחה מפומביות, וממשיך להגיע מהמחשבה המרגשת שמישהי, אולי הפעם, תבין את הקצב המדויק שימשוך אותי פנימה בעל כורחי למקום הזה. קצב שלי אין שמץ של מושג מהו.
ואני נזכר שוב ושוב שלמקומות האלה מגיעות אלו שאוהבות את זה פומבי, ומחפשות את זה, אלו שרוצות קצת קתרזיס ושלא מעניין אותן לעבור מבוכים ודרקונים בשביל להגיע לך לראש. אין סיבה שלא ידוגו להן פרטנר זהה עם רצונות זהים. אחד שנהנה מזה ומחפש את זה.
כמו לשתות בירה. אתה לא שותה בירה בחמישי בערב עם מישהו ששונא לצאת מהבית ושונא אלכוהול. למה לך.
ואני ממשיך להגיע, כי אולי זה יקרה, אולי יקרה המשהו הזה שהרבה יותר מרתיע אותי ממושך אותי. פומביות. איכ.
באמת איכ. פשוט כשזה יסחף אותי אליו, יחד איתו אצליח גם לממש אותה, זו שיותר מסעירה אותי מכל דבר אחר, ושכמעט בלתי אפשרי להרגיש אותה תחת מטריית השפוי והמוסכם האוהבים והרגילים. כמעט בלתי אפשרי להרגיש אותה *באמת* בלי לאבד שליטה על החיים.
זו שאני מחפש בנרות בכל אינטרקציה, זו שתמיד מתכתבת עם התפר הדק של מה שטוב בבדס״מ ומה שמסוכן.
ולא אכפת לי אם הטעם שלה יהיה דרך כאב או דרך חבלים, דרך אינטימיות או דרך פומביות. כל עוד אצליח לטעום ממנה, מעט ממנה, ולהרגיש אותה.
כפייה.
