מעשה שהיה. (טריגר כותרת פרובוקטיבית, לא צפויה הטרדה מינית בסיפור)
הקטע עם סאביות ועם משיכה לדומיננטיות הוא שהדברים שמדליקים אותך באים אליך ממקומות לא צפויים.
אני איש של ספורט, אוהב לשחק, אוהב לצפות, נוסע לפעמים למגרשים. היום בקושי, בעבר הרבה יותר.
ומדי פעם, הקבוצה שלך חוטפת בראש. ככה זה. לא הפסד מבאס צמוד כזה, אלא כזה משפיל, כואב, חסר אונים. ולא לסתם קבוצה אחרת, אלא ליריבה הכי שנואה ובלתי נסבלת בליגה.
וכשזה קורה, לצד הבאסה והדאון שמתלווים לזה כאוהד, שמתי לב שמתעוררת לה גם חרמנות ארורה.
ארורה כן. כוסעמק. שבי בצד, זה בכלל לא אני מושפל פה, אלו אחד-עשר גברים מול אחד-עשר אחרים. או חמישה על חמישה.
אז מה הקשר??! סתמי ותעזבי אותי בשקט באמאשלך ואבאשלך!
אבל משהו בחוסר האונים וההשפלה. בצריבת ההפסד.
משהו מתעורר שם. והרעב להשפלה, הפעם קצת אחרת, תובע את שלו.
מין חיווט מוזר כזה במוח בין דברים שאין ביניהם באמת קשר.
ומעשה שהיה כך היה:
בכיתה י״ב הייתי פוקד קבוע יציע של קבוצה אהובה. כל שבוע, לפעמים פעמיים.
יום אחד חזרנו עם הראש בין הרגליים. קיבלנו בראש מיריבה ספורטיבית שנואה. הפסד כואב, זוכר עד היום את התוצאה.
ואז, מאירוע ספורטיבי, זה הפך לרגע אירוטי לחלוטין. מאלה הלא רבים בכלל שהיו לי כנער דוס, ואחד המוזרים שבהם.
ממתינים לאוטובוס, ומי שמכיר יודע - יש מין אחווה, גברית ברובה, בהמתנה המשותפת הזו אחרי הפסד כואב. יהיו כאלה שילעגו, שיגחכו, אבל מי שבתוך זה יודע שיש בזה משהו קסום מאד, מתוק מאד, מאד שבטי וקדום ומאחד.
נחמה שעוברת במבטים נעוצים בקרקע. במלמולי תסכול ״למה לא מעיפים את המאמן הזה״ בהבנה אילמת בין אנשים שעברו חוויה מתסכלת משותפת.
יש קסם נפלא כמובן בניצחונות. אבל את זה לא צריך להסביר.
האוטובוס מגיע, מחר בית ספר. יושבים, יש רביעיית מושבים, אני מתיישב ברביעייה הריקה.
בתחנה הבאה, מהצד השני של המגרש, עולות שתי בחורות, שתיהן עם צעיפים של הקבוצה השנואה שהרגע רמסה אותנו.
כן זה מטומטם. זה לא שאותן בחורות הרגע ניצחו אותי פיזית במשהו. זו בסך הכל הקבוצה שהן בחרו מאיזו סיבה רנדומלית לאהוד שרמסה את הקבוצה שאני בחרתי מסיבה רנדומלית אחרת. ספורט זה כמו משיכה לכף רגל נשית אחרי יום עבודה, לא באמת אפשר להבין, אפשר לגחך, אבל מי שחווה יודע שאין כמו הארומה הזו. לא משנה, אני מאבד את חוט המחשבה.
איפה אני? ברביעייה באוטובוס. הן עולות הבחורות. הן המנצחות. הן מתיישבות בהנאה מהולה באי נוחות קלה, האוטובוס מלא באוהדים גברים של קבוצה עוינת.
האווירה היתה נחמדה סך הכל, רוב המוחלט של החברים שם היו אנשים סימפטיים ביותר. וכשאתה אחרי הפסד אתה פחות מחפש להתגרות.
אבל נזרקו כמה הערות על השיפוט, התפתח איזשהו ויכוח ביניהן לבין כמה אוהדים. האווירה היתה די ידידותית במגבלות הסיטואציה.
אה כן, הן התיישבו מולי. אחת מהן, היפה יותר, התיישבה בדיוק מולי, אלה האוטובוסים הישנים, ושנינו בכלל לא נמוכים ככה שהברכיים שלנו, בעל כורחנו, אחת בתוך השנייה (מי שלא היה דתי מוזמן לגחך, אצלנו זה שקול לכמעט סקס).
החברה שלה כל פעם מנסה להשתיק אותה בחשש קל. היא מפחדת שהויכוח יסלים, הן ילדות בגיל תיכון, לא גיל עם המון אומץ. והן נשים, בהחלט מובן.
אבל זו שמולי מתווכחת, עונה, היא חווה את הרגע, מדברים על שופטים ועל תירוצים של מפסידים ושל מנצחים וקלישאות של אוהדי ספורט.
עד שהיא משתיקה את החברה החששנית ולוחשת לה, ואני שומע כי אני קרוב וכי הברך שלי מקיימת יחסי מין מלאים עם הברך שלה. היא אומרת לה ״יאללה שטויות מה אכפת לך כולם פה יודעים טוב מאד מי ניצחו הערב״
וההתנשאות היהירה הזו שלה מבעירה אותי ברגע.
כמו אש בנעורת של פשתן (פרס יוגרל בין מזהי הרפרנס) אני נשרף מבפנים. ההפסד לא מעניין אותי יותר, אם כי החרמנות מתודלקת כעת בתחושת ההשפלה הנלווית לו. ההשפלה, הצריבה של ההפסד הפעם יש לה דמות נשית להתנקז אליה, ההנאה של הבחורה, המגע המקרי. הכל בוער פתאום.
אני נהלם ונאלם לחלוטין לכמה דקות, וכשאני מתעשת זה נהיה חזק ממני, ואני מריע לכוח הכובש שצועד ורומס את רחובות העיר שלי, הלא היא גברת תיכוניסטית, אני מחליט לכרוע ברך בפני הצבא שהרגע חילל את העיירה שלי, פאק איט הפאסון והנאמנות לעיר מולדתי, הם מדברים על המשחק? אני בתוך סשן כרגע.
״עזבי אותך, סתם תירוצים, זה לא שאם X היה משחק היה לנו סיכוי מולכם היום״
והיא מרוצה. ״נכון? יאללה שילמדו להפסיד בכבוד״ (למה אין יותר נשים ביציעים?! הכל מעודן יותר, מתנצל בפני מי שסולד מסטיגמות מגדריות אבל זה נכון)
ואני מהנהן בחיוך של קבלת הפסד אמיצה, זורק עוד כמה משפטים מרימים. מתחנפים מעט ובמידה סבירה, הטון שלי חזק מספיק כדי לנהל איתה שיחה וחלש מספיק כדי ששאר היושבים לא ישמעו את האוהד שמתרפס בפני אוהדת יריבה (חשוב לציין שזו יריבות מיתולוגית מאד. פרגון אחרי הפסד בדרך כלל יהיה מאד לגיטימי. לא כאן, המון דם רע היה בין הקבוצות)
ואני מתרפס וטוב לי. ואני מרגיש שאני קצת מתחתיה למרות שאני יושב מולה, ולמרות שחוץ ממגע קליל (בדיעבד) בין ג׳ינס לג׳ינס אין בינינו כלום - אני מרגיש שהיא דורכת עלי. הסשן שלא תכננתי קם ועוטף אותי ואותה מבלי ששמתי לב
וזה הקטע עם סאביות ועם להיות נשלט. זה קופץ עליך, משום מקום, באמצע אוטובוס מפויח מלא אוהדים וריח של גרעיני חמניות שנדבק לחולצה מהיציע.
זה קופץ עליך, ולך אין דרך להשתחרר.
וככה, כמעט עשרים שנה אחרי, המשחק שאני זוכר הכי טוב מאותה עונה, מכל הניצחונות והדרמות, הוא המשחק הכי מגעיל וחלש שהקבוצה שלי נתנה.
