1. ידידה יפהפייה של חבר מארחת אותנו בערב שבת, שלושה דתיים חרמנים וחסרי ניסיון.
אנחנו מתאהבים בה נואשות בסתר, היא בגילנו אבל אנחנו צעירים ממנה פי כמה והיא שותה בהנאה את תשומת הלב והכמיהה שמורעפות עליה בלי שליטה.
ורגע אחד בגרביון שחור שבו היא אומרת לנו שהאצבע השניה שלה בכף הרגל ארוכה יותר מהבוהן. ומסתכלת עלי ואומרת ״מעניין מה זה אומר״
ואמנם הייתי צדיק ותמים ובור ועם הארץ, אבל את הקלישאה של ״בוהן קצרה יותר מאצבע שניה היא סימן לדומיננטיות ומשיכה לבדס״מ״ הכרתי.
אבל לבד מלהסמיק ולחייך חלושות באלם-קול לא ידעתי מה התגובה הראויה, ומה לעזאזל?! והאם זה מקרי או שהיא שמה לב למשהו ומי אני בכלל שאעז לבדוק את זה ולפלרטט חזרה.
ושנים אחר כך עוד תהיתי מאיפה בקע הפלירט/רגע מקרי הזה. ולמה היא פנתה אלי? והאם היא כיוונה למה שאני פנטזתי שהיא כיוונה?
וקצת מתבאס שלא הייתי אז מנטלית אפילו קרוב למקום שמבין שאם אתה נמשך אליה, תבדוק אם זה הדדי. במקרה הכי גרוע תקבל ברקס.
2. לא הרבה אחרי הגילוי שמאזוכיזם וסאדיזם הם נטיות מיניות ואולי אני בכלל נורמלי ולא כזה חוטא ארור ומטונף ואני מקבל הזדמנות פז - בית ריק של חבר עם אינטרנט!
אפשר לגלוש ולברר עוד קצת מה צופנים גן העדן והגיהנום השוכנים להם בנפש שלי ומשמשים להם בערבוביא.
כן, גדלתי בבית שבו לא היה אינטרנט עד שנה מאוחרת מאד מטעמי דת.
אז גלשתי וקראתי וראיתי כמה מהתמונות והסרטונים המגעילים המחרידים והיפים והסקסיים ביותר שקיימים בעולם ושלא חשבתי שבכלל קיימים.
וסגרתי את הדפדפן כשהחבר חזר.
כעבור שנתיים הוא דיבר איתי פתאום על הנפילות והחטאים של אוננות (הוצאת זרע לבטלה בשפה ההיא) וכמה קשה לו להתגבר על זה.
לא הבנתי מאיפה זה בא. לא היינו כאלה קרובים. הוא ציפה שאשתף אותו גם, והתאכזב. אחי, שחרר, אני לא אנהל את השיחה הזו אתך.
לקח לי זמן להיזכר בלילה ההוא, ולהזכר שלא ידעתי אז שצריך למחוק היסטוריית גלישה. בור ועם הארץ.
אנחנו נפגשים היום לעתים רחוקות מאד בחתונות של חברים משותפים. אני יודע שהוא יודע עלי הרבה יותר ממה שהייתי רוצה. מה אפשר לעשות, הייתי בור.
3. אשה. אשת איש. גדולה ממני בהמון, בעלה הוא רב מוכר.
אסור אסור אסור. מכל בחינה. אסור לפנטז אסור לחשוב. מזעזע רק לדמיין כמה זה חטא. אשה נשואה, נשואה לרב, רב שלי. השם ישמור ויציל!!
אבל פעם אחת הלכנו לשיעור תורה אצלו בדירה והיא אמרה לנו שלום בנחמדות חביבה, וחלצה נעליים בטבעיות והסתובבה יחפה ואני לא זוכר חצי מילה ממה שנאמר באותו שיעור אבל את כפות הרגליים שלה לא אשכח לעולם. וכנראה שאם מטרת השיעור היתה לגרום לי להתעלות היא פוספסה, אבל אני בטוח שאותו רב לא דמיין שכמעט שני עשורים אחר כך אחד התלמידים יזכור כמעט כל פרט מאותו ערב. חוץ מהמילים שהוא הוציא מהפה כמובן.
וגם את הרגע, לא לפני הרבה שנים בכלל, שבו הבנתי שפאק איט. ממה אני מתבייש פה. ועד היום היא אחת הנשים עם היחס הכי הפוך בין כמה קראש נשאר לי עליה לבין כמה סיכוי יש לי לממש אותו.
4. צה״ל.
אנחנו תופסים קו אי שם בדרום. אני צריך רופא שירשום לי מדרסים, לידנו בסיס של קרקל. אלה המעורבים, בנים ובנות יחד בקרבי. שם יש רופא, אצלנו אין.
אנחנו הקרביים נהגנו ללגלג עליהם. גדוד מעורב? בחייאת.
אני נוסע לשם, מתיישב בתור לרופא החטיבתי. מולי מ״כית צעירה, ילדה בגילי. אני כמובן דתי ביישן ובור ועם הארץ וזה ברור לכל אבל המדים בגיל הזה מעניקים ביטחון מסוים. אני מעז ומתעניין ושואל והיא מדברת ומתעניינת חזרה. חיילת נחמדה, מראה ממוצע.
מהרגעים המכוננים האלה (בפאקינג גיל 20!) שהבנתי שגם אני יכול לעורר עניין אצלן (״אתה יודע שהיו כמה בנות אצלנו בשכבה שניסו להבין מי אתה והיו בקטע?!״ מתגרה בי עד היום חברה קרובה שאז גם איתה לא היה לי אומץ לדבר מעבר לשלום מהוסס)
אני מתפזר. אנחנו בתור לרופא.
ואז מופיע חייל שלה, שכנראה ניסה להוציא גימלים שוב ושוב ועיצבן אותה, והיא צועקת עליו, והוא מושפל ועצבני עליה ושונא אותה אבל גם לא יכול לאבד שליטה כי הוא תחתיה והיא המ״כית שלו. ורואים כמה בא לו לעוף משם או לקלל אותה וכמה הוא משתגע מזה שאסור לו, ואולי היא היתה קצת יותר רעה אליו כי היא ניסתה גם ליצור רושם ולהראות לי שאצלם לא פחות קשוח וקרבי מאצלנו? אולי.
לא יודע, לימים כשהיינו נתקלים בחיילים מאותו גדוד מעורב ומישהו היה זורק איזו בדיחה, אני הייתי שותק. וקצת מקנא בלב באותו טירון.
אני יודע, סטטיסטית, שלא הייתי היחיד אצלנו במחלקה.
והיו עוד רגעים, חלקם נעוצים לי בזכרון, בחלקם אני נזכר פתאום. ויש בהם קסם בתולי ונפלא ומעט עצוב, ובעיקר יש בהם משהו שלא ניתן לשחזר.
הייתי בור ועם הארץ, והיה בזה משהו מאד מתסכל וגם מאד מאד מתוק
