אני אדם נוסטלגי.
בסוף התואר עשיתי עם חברים מרתון של כמה מפינות האוכל האהובות עלינו, רגע לפני שהשלב המתוק (וואו כמה שזו היתה תקופה מתוקה) הזה נסגר.
קצת לפני שהפך להר של זיכרונות מוחשיים וצבעוניים, הרבה לפני שהפך להד של זיכרונות רחוקים מתקופה אחרת.
ישבתי עם עצמי לקפה אחרון לבד אחרי העבודה כשעזבתי את המשרד בעבודה הראשונה שלי אחרי התואר.
ישבתי עם זו שאין לנקוב בשמה לארוחת פרידה מפוארת. כדי לאחוז יחד בדבר הזה שכמו מים, אי אפשר באמת לאחוז בו. הזמן. למתוח אותו לעוד קצת הווה לפני שיהפוך לעבר.
אפילו כשעזבתי את עזה הוצאתי טלפון וצילמתי. נקשרתי לבטונדות שבהן נמנמנו יחד, לבונקרים, לעמדות.
היום אני הולך לפמדום למרות שהראש שלי לא שם כבר, מאותה סיבה בדיוק. אני אוהב לנסות לתחום את הזמן. לסמן איפה תקופה נגמרת. לתת לזכרון שלי מגירות מסודרות.
התקופה הזו, מאז שהתגרשתי ועד היום, שנה וחצי שהכלוב, הפך מאתר שאני מסתכל בו על חיים שהייתי רוצה להגשים, לציר מקביל ומרכזי בחיים שלי. לא הכלוב עצמו אלא האנשים שבו.
כל אחת ואחת מכן שהחלפתי איתה מילים, בסגולות, באדומות, בכוס קפה חד או רב פעמית, במרק של חורף, או בירה של קיץ.
כשאני נבוך ולחוץ בלי סיבה, או כשאני כבר נינוח ורגוע. כשלא האמנתי שמישהי בשר ודם מפה ממש טורחת לענות לי ולשוחח איתי, ועד שכבר למדתי דרך הבלוגים והמשפטים הראשונים בשיחה מתי חבל לי בכלל לנסות וניתקתי בנימוס.
כל זה יחד היתה גאולה אחת גדולה של מישהו שהדחיק וסירב להכיר בזה שמה שהוא נמשך אליו זה חלק ממי שהוא.
שפינטז על כפות רגליים, ועל לשרת, ועל להיות מוצלף ונעקד ונשרט ועל פקודות ומבטים מצווים ועל ריח גוף ועל נשיות גאה וזקופה ואסרטיבית, ועל מיניות קינקית וחוקרת ומשוגעת.
ואז היה יוצא לדייטים עם הבחורות שהביאו בדיוק את ההפך. במודע. עם אלו שהאורתודוקסיה חנקה אצלן אפילו את המחשבות של חדר המיטות (אלוהים, אני מבקש סליחה מכן. הייתן צריכות מישהו אחר. זה אני שהייתי צריך לדעת מההתחלה שזה לא מתאים ולחסוך לשנינו כאבי לב ודמעות פרידה)
ההפרדה הארורה הזו בין הפנטזיה האסורה לבין החיים.
ומכל חצי מילה ומכל בלוג שקראתי זה טיפטף וחילחל. התבגרות מאוחרת. הסרת נשל ארוכה כשהוא כבר חנק אותי ולא איפשר לי לנשום. כל פמדום שבו הפנמתי שהסוטים האלה הם בעצם אני.
בדיוק הזמן ללבוש שחור עוד פעם אחת קטנה לתקופה הזו, להדליק סיגריה במרפסת לשתות בירה, ולצרוב כמה זיכרונות אחרונים לפני שאני הופך עוד דף.
צ׳ירס.
