האם הפמדום היה כל כך מדהים דווקא כשהחלטתי שיהיה האחרון שלי, או בגלל שהחלטתי שיהיה האחרון הוא היה כל כל מדהים?!
היתה כרגיל ר׳ הדיאמית, שבילתה איתי זמן איכות ארוך שוב ושוב ושוב. היה מסאז׳ אחד ברגליים שפחות הצליח למישהי אחרת (״אתה עושה חזק מדי! קום״) גם זה קורה.
והיתה אחת, בלי שם, בלי זהות. עם עיניים שחורות כמו הלילה. ישבה קרוב אלי במרפסת, לבדה, אז החלטתי לעשות, וניגשתי, וביקשתי רשות לעסות.
והיה שם שקט בתוך כל הרעש, וכף רגל נפלאה, ונינוחות של שנינו. ומסתבר שהיא פעם ראשונה במקום כזה, וזה קצת מוזר לה. ורואים שאין בה את המניירות והפוזות הרגילות ואפשר לדבר איתה רגיל ובלי פקודות מזויפות בטונים לא טבעיים למרות המיקום שלי מולה. (זו שנעמדה לידנו והתערבה ושאלה אותי משהו תוך כדי ודרשה שאענה לה ב״כן גבירתי״ מי את?! את מודעת לזה שהתאפקתי ממש לא לצחוק בזמן שעניתי לך?)
וכרגיל בדברים האלה, הרגע שחרץ לי את עמוד השדרה בצמרמורת של עונג היה לא צפוי ואחר לגמרי.
כשהיא קמה מהמרפסת ונכנסה, שאלתי אותה אם אני יכול לבוא איתה. ובתנועת יד כל כך עדינה ונשית, שברירית ועוצמתית היא תפסה לי את היד, כאילו הבינה שאני בעצם לרשותה פה. והוליכה אותי עד שמצאנו כסא פנוי להמשיך ממנו.
אם זה היה תלוי בי - ההליכה הזו, עם היד העדינה והמתוקה שתפסה בי ברוך שלא יכלתי לחלום אפילו להשתחרר ממנו, ההליכה הזו היתה נמשכת כל הערב.
תודה לך אלמונית שאין לי דרך אפילו לדעת מי את. ושבהמשך הערב אחרי שנעלמתי לעשות שיחת טלפון כבר רקדת עם מישהו אחר והחמצתי איתך כנראה כמה רגעים נוספים.
תודה לך על עוד רגע שמזכיר לי מי אני ומה אני וכמה טוב זה. היה נהדר. אין כמו להיפרד ממשהו בטעם של געגוע.