Time enough for love

היא עמדה מולו, דמעות בעיניה הכחולות-ירוקות. הוא בהה בהן, מתמקד בצורה המיוחדת שהצבעים יצרו על פני האישון - חמניה ירוקה שצפה על פני אגם רדוד. הלחות על גבי העין גרמה לכך שבזווית מסויימת כמעט נראה שהחמניה זז עם הגלים. הוא בהה בהן כי הוא היה חייב. הוא לא יכל לעמוד בצעקות שלה. בכעס הצודק. בכאב שהשתקף בכל אחת ממילותיה. הוא לא יכל לעמוד בהן, כי הוא ידע שהן אשמתו. שהוא הרשע בסיפור. לא היה פה אפילו ויכוח. הוא זה שהשלה אותה שהוא מסוגל להיות פרטנר אמיתי. הוא זה בטיפח בה תקוות שווא, שגרם לה לחשוב שהוא יכול להיות יותר ממה שהוא. הוא הרי ידע מראש למה הוא נכנס. הוא ידע מה היא רוצה ממנו.
ועדיין, הוא שיקר לעצמו, ושיקר לה, ושיקר לכל העולם ואישתו שהוא יכול להיות הדמות האידיאלית הזו. שאין בה פחד. שיכולה לרצות אותה בלי סייגים, בלי אבל ואולי. שיכולה לאהוב אותה בנפש מלאה. הוא הרשע בסיפור, ואם יש דבר אחד שהוא חייב לה, זה לספוג את עונשו בכבוד. את הכאב הפיזי מהמכות המהוססות שלה הוא כמעט ולא הרגיש. הן היו עמומות ומרוחקות, כמו קולן של דפיקות על דלת כניסה בארמון רב חדרים ממרום המגדל הבודד. הוא קיבל אותן בכל שלוות הנפש שהוא יכל לאצור. וכשנראה שהיא סיימה, ורק מחכה לתשובה ממנו, להסבר כלשהו שאולי יקח ממנה את עוצקו של הכאב, כל שהוא יכל לומר זה "סליחה". היא בהתה בו לרגע, רגשות מתחלפים על פניה כמו הצורות על קלידוסקופ, כאוס רבגוני של כעס, חוסר אמונה, כאב, אכזבה ואפילו טיפה אהבה. ואז נרגעו תווי פניה, כמו ימה סגורה אחרי סופה, והיא לא נעה. הם בהו אחד בשני במשך מה שנראה כשעות אין ספור, ואז היא הגיעה. הסטירה. רעש המכה הדהד ברחבי הדירה. היא סיננה לכיוונו "אני שונאת אותך", ואז התמוטטה לברכיה והתחילה ליבב בקול שבור לגמרי, זרועותיה המקופלות סביב גופה לא מסוגלת לעצור את הרעידות שתקפו את כל גופה. בראותו את המראה הזה, משהו נשבר בו. הוא רצה לאסוף את הגורה הקטנה הזו בין ידיו, ולנחם אותה לשינה ריקה מחלומות, אך המבט שקיבל ברגע שזז לכיוונה הבהיר לו שהוא רק יגרום יותר נזק מאשר טוב. הוא לא יכל לרפא את הרעל בעזרת עוד מאותו הדבר.

הוא הסתובב, ופנה ללכת. ובפניה הזו משהו נשבר בתוכו. אותה התמימות שכולנו מחזיקים בתוכנו, התמימות שגורמת לנו להאמין שאנחנו הטובים בסיפור החיים שלנו. שאנחנו לא מסוגלים לגרום נזק אמיתי לאנשים תמימים בלי סיבה טובה. התמימות הזו נסדקה, ונשטפה החוצה בזרזיף של דמעות שהכתים את פניו. הוא הסתובב כסהרורי ברחבי העיר, הכאב מסנוור את נפשו כפי שהדמעות סינוורו את עיניו. הוא לא ידע לאן הוא הולך, או לשם מה. הוא לא ידע מה בכיסיו. רק שהוא חייב ללכת, כי אם יפסיק לנוע הכל יאבד. הוא לא ידע אם הלך שעה או שש, אך בסופו של דבר מצא את עצמו ברחוב לא מוכר באחד מהאזורים שהיו הומי אדם במהלך היום, אך בלילות הפכו לשממה ריקה מאדם. ברחוב חנו כמה מכוניות, חלקן ריקות וחלקן מאוכלסות בזוגות שעסקו, היה לו נדמה באור הניאון העדין של פנסי הרחוב, בפעילות בעלת גוון אירוטי למדי. המראה צרם לו, והוא חיפש מחסה באחת מכניסות הבניינים שגידרו את הרחוב. עיניו התרגלו אט אט לחשיכה, והוא התחיל לראות, או דמיין שראה, זליגה של אור אדמדם מחריץ בתחתיה של דלת המדרגות. במצב רוחו המבולבל הוא נמשך לאדמומיות כמו עש למנורת חרקים. 

הוא ירד קומה, ואז עוד אחת, ונעצר לפני דלת מתכת מרוקעת, חלקה לגמרי מלבד הכיתוב "ANNWVYN" בדיוק במרכז הדלת. מאחוריה הוא יכל לשמוע פכפוך עדין, ומגוון רחב של קולות מערובבים בהמולה, עולים ויורדים כמו גלים בחוף. משהו קרא לו לפתוח את הדלת, אם כי הוא לא ידע לומר אם הקול הגיעו מתוכו או מגורם חיצוני כלשהו. הוא פתח את הדלת ביריאת הכבוד הראוייה, וצעד פנימה. הוא מצא את עצמו עומד מול גשר עץ אורן קטן, שסיפק מעבר מעל תעלת מים מנצנצים שגודרה בסלעים לא מסותתים. במבט עמוק יותר, נצנוץ המים נבע מהדגים ששחו בו באין מפריע, נדים אנא ואנא בלא מטרה מוגדרת. מעבר לגשר היה בר שעליו ישבו מספר אנשים, ומסביב שולחנות עץ שאליהם נסובו עוד אורחים. פה ושם ניקדו את השטח ספות עור. עשן לא ברור בישם את החדר בריח אלוהי של פריחה ושל דשא. אותו הריח שאפשר למצוא רק באחו בלתי נגוע במרכזו של יער בתולי. הוא הפנה את מבטו לאנשים, וחקר את צורתם. הם היו לבושים בכל צבע אפשרי, מסגול הרקפת ועד שחור הלילה, כל אחד מייצג אידיאה מסודרת ומושלמת של משהו יפיפיה ולא טבעי לגמרי - משהו שנמצא בין העולמות. וכולם היו מרהיבים, יפיפיים בצורה שהתאימה בדיוק למי שהם היו אמורים להיות. הם דיברו ביניהם, לגמו משקאות בצבעים שונים ומשונים, ונראו נינוחים במקומם בצורה שהוא לא יכל לדמיין רגע לפני. הוא עמד שם מספר דקות, סופג את המקום עמוק לתוכו. הוא הרגיש שהגיע למקום שאיננו עבורו עדיין. הוא כמעט וטימא את המקום בחוסר מושלמותו. ופתאום הוא הרגיש פחד בלתי מוסבר, והתחיל תנועה לסוב על מקומו ולהשאיר את המקום הזה לבעליו הראויים. אך בזמן הסבוב הוא פתאום שם לב לאישה שעד כה הוא החמיץ. היא הייתה לבושה בשמלה לבנה ועדינה, ריקה לגמרי מקישוטים. על כתפה הימנית היה קעקוע של צרור תותי יער, ועל אוזניה עגילים שהבריקו בגוון ברונזה חלודה. היא משכה אותו אליה בחוטים בלתי נראים, אומרת בלי מילים: "בוא". לרגע עמדו הפחד והמשיכה במאבק כוחות מושלם, כל צד מושך בדיוק באותה העוצמה - הוא עמד שם, כמו מלאך על ראשה של מחט. ואז הוחלט דבר, והוא החל לנוע לכיוונה. היא סימנה לו לשבת לידה על ספסל העור, ומזגה לכוס, שהופיעה באורח פלא, מנה נדיבה מהמשקה שמילא את כוסה שלה. היא הניחה את הכוס בידיו, ורמזה לו לשתות ממנה. הוא התלבט לשניה, אבל עלה בדעתו שלבטים זה דבר שהוא השאיר על פני השטח. הטעם היה מתקתק במידה, פירות של אביב וטעם הדרים על לשנו. המשקה חימם אותו בעוד הוא מחליק בגרונו. היא בהתה בו בעוד הוא שותה מן המשקה המיוחד, כולה תמצית העוצמה השקטה והיופי מלא ההדר.

"אתה לא שייך לפה" היא אמרה, ולא ציפתה לתשובה. "ועדיין, הנה אתה. כיצד הגעת או למה איננו חשוב עוד, מה שחשוב הוא שאתה נושא עמך דבר שיהרוס אותך, את אלו שקרובים אליך, ואת המקום הזה, לו יורשה לגדול. חוסר האמונה שלך יוביל לסופך". הוא בהה בה בשקט מופתי, מרותק מגוון קולה. לפתע מישהו בהמשך החלל החל לפרוט על נבל מנגינה של כאב, של מלחמה, של חרטה ושל הרס, מלווה את דבריה ונותן להן את עוצמה של הבשורה שאין לברוח ממנה. עם כל תו שנפרט, הוא הרגיש את החרטה והשנאה העצמית בו מפנות מקום לשנאה. שנאה כלפי היופי שלה ושל שאר באי המקום. שנאה כלפי השלווה וההבנה שעטפה אותו מאז שפסע לתוך העולם המוזר הזה. כעס יוקד מילא אותו, ודמו פעפע בעורקיו, ממלא את ראשו בקולם של תופי מלחמה, בונים את המנגינה לקראת הקרשנדו המנצח. רגע לפני שיא הזעם, היא תפסה בידו, שהתקמצה לאגרוף בלי משים, ולחשה "בוא איתי". כאילו התעורר מטארנס, הוא ניער את ראשו ונתן לעצמו להמשך אחריה. היא לקחה אותו לאחורי החלל, שהיה גדול בהרבה ממה שנראה בתחילה, ופתחה דלת זהה לדלת הכניסה - רק הכיתוב הוחלף ל-"GWIRIONEDD". היא נכנסה, מושכת אותו אחריה. הדלת נסגרה אחריהם, והם עמדו עיוורים בחושך, אחד ליד השני. היא הובילה אותו למרכז החלל, או כך לפחות היה נדמה לו, והתחילה להפשיט אותו מבכל בגדיו. עירום כביום היוולדו, היא דחפה אותו בעדינות לברכיו. הוא התנגד כמעה, והיא לחשה "תאמין בי. תאמין בעצמך. תאמין". הוא נכנע והחליק לקרקע.

היא החלה לגעת בו, בעדינות מלאה ברכות וחום, אך מה שהוא חש היה אלפי מחטים קטנות דוקרות אותו היכן שידה רפרפה. גחלים לוהטות שרפו כל מקום בגופו. סכינים ביתרו את בשרו ואת נפשו. הוא זעק זעקת שבר וסוף. היא המשיכה, עוברת על חלק מגופו. עפעפיו, לשונו, אצבעותיו - היא לא פסחה על דבר. היא המשיכה ללחוש "תאמין. אל תפחד. כדי לטהר את הרעל אני חייבת לשרוף אותך באורה המחטאת של האמת". הוא סבל כפי שלא סבל בחייו. הוא זעק להוריו, לחבריו, לכל אדם שאי פעם הכיר או ראה ברחוב. ולבסוף, הוא זעק לעצמו, מזמן לאוויר העולם את כל הטוב והרע, את כל היפה והמכוער שיחד הרכיבו את נפשו. וכשהכאב הפך לבלתי נסבל, והוא כמעט התעלף, הוא גמר. האורגזמה לא הייתה פיזית או מנטלית, אלא רוחנית. ומהזרע שנפשו הפגועה שיחחרה נולד לו יצור חדש. שום דבר לא השתנה באמת - היצור החדש עדיין פחד, עדיין שיקר, עדיין היה מסוגל לפגוע באחרים - אבל את התמימות שאיבד החליפה קבלה שקטה ועמוקה של עצמו. הוא סוף סוף היה מושלם בחוסר שלמותו. והוא הרגיש אושר שלא הרגיש מאז ילדותו שב וממלא אותו.

שם הוא נשאר, על ברכיו ומרפקיו, מתנשף בלי קול. היא הרימה את סנטרו בעדינות לכיוון פניה, וסטרה לו. "אני אוהבת אותך" היא אמרה.

(לא היה לי כוח לערוך, מקווה שתסלחו לי :))

מדי פעם אני לוקח את הכלב שלי לטיול בשכונה, מוצא ספסל מתחת לאחד ממנורות הרחוב שמפיצות אור ניאון לבן בוהק, מדליק סיגריה, ושם את הקטע הבא בפלאפון:

זה לא הג'אז הכי טוב בעולם. הוא בינוני במקרה הטוב. אבל משהו בסיטואציה עושה לי טוב בנשמה.

אני מקווה שאתם תהנו ממנו כמוני :)

אני אוהב נשים. אני אוהב את איך שהן נראות, איך שהן מריחות, איך שהן זזות. ולא שיש לי משהו נגד גברים - גבר נאה יגרום לי לבהות - אבל מאיזו סיבה שלא תהיה, נשים פשוט עושות לי את זה יותר, מינית ומנטלית. 

נראה שגם נשים אוהבות אותי. או אולי, יותר נכון לומר שנשים מחבבות אותי - גם עם חוסר הבטחון המשתק שאני מסתיר מתחת לחזות נונשלטית למדי, הולך לי לא רע איתן. אומנם אני לא מבין נשים 90% מהזמן, וקורה לי לא מעט שאני פשוט לא קורא או בכלל שם לב לסימנים\רמזים שהן נותנת לי, אבל איכשהו זה מסתדר בסופו של דבר. לרוב לטובה.

אבל יש דבר אחד שאני לא מצליח לעשות, והוא לעמוד בציפיות שלהן. זה לא שאני לא יודע מה הן רוצות ממני - רוב הזמן אני יודע בדיוק מה הדבר ה"נכון" או הראוי לעשות. אני פשוט לא מסוגל להביא את עצמי לעשות אותו. הן עומדות מולי, ומבקשות שאני אהיה מי שהן חושבות שאני אמור להיות. מי שהן רואות בבסיס קיומי - חכם, רגיש, אמיץ. ואני לא מסוגל לעמוד בציפיות האלו. אני רק רוצה לומר להן שאני יודע מה הן רוצות, אבל שאני לא האדם הזה.

אני לא חכם - אני טיפש. אני עושה שטויות כל הזמן. אני בוחר בחירות נוראיות כל הזמן. והן אלו שישלמו עליהן בסוף.
אני לא רגיש - אני שטחי. אני מבין אותן אינטלקטואלית, אבל לא רגשית. אני לא מסוגל להכיל אותן כמו שהן, רק צל חיוור של מה שעושה אותן כל כך יפות מבפנים.
אני בטח לא אמיץ - אני פחדן. אם יש דבר אחר שבאמת מתאר אותי, זה הפחד שלי. וזה פחד משתק. אני מפחד לתת את הלב שלי, כי אין בי את האומץ להסתכן בשברון. אני מפחד להתחייב, כי להתחייב זה לפתוח פתח לאכזבה. אני מפחד לנסות, כי לפחות בחוסר נסיון אין סיכוי לכאב החד של הדחיה.

אני יושב מול אישה ורואה איך אני לא אוכל לתת לה את מה שהיא רוצה ממני. שאני לא אוכל להיות הגבר שהיא צריכה שאני אהיה. הבנאדם שהיא צריכה שאני אהיה. פרטנר אמיתי לא יכול להיות כבול בשלשלאות של אימה. מאהב אמיתי לא יכול להיות כבול ע"י הפחד שהוא לא מספיק טוב. אדם אמיתי לא יכול לוותר על חירותו וחלומותיו בשביל היאוש השקט שבחיים של התפשרות וחוסר אמביציה.

והכי נורא זה שאני בסה"כ בנאדם נחמד. אני לא פוגע בהן בכוונה. והן יודעות את זה. הן לא ישנאו אותי. הן לא יוכלו לכלות את הכאב בכעס או בשנאה. ומאידך, הן גם לא ישברו בבכי, כי לא באמת נתתי להן את לבי כדי שהלקיחה שלו תכאיב להן עד כדי כך. הם יזכרו אותי בערבות הימים באדישות או אולי אפילו עם חיוך קטן מתובלן בpang לא מובן. הנזק שאני אגרום להן לא יהיה גלוי. כמו קצהו של פגיון שנשבר בתוך פצע שהגליד, אני אהיה שם, גורם אי נוחות בלי מוסברת, אחת שמתעלמים ממנה רוב הזמן, חוץ מבימים גשומים או קרים במיוחד.

אני לא מסוגל להיות אחראי לזה. הסיכוי לפגוע באדם אחר ככה הוא משהו שאני מבועת מכדי לקחת על עצמי. אז אני נמנע. אני לא באמת מתאהב. אני עוקב אחרי הצעדים, כמו רקדן וואלס מתחיל, ומנסה לשמור את המרחק הרגשי הנאות. לא רחוק ולא קרוב מדי. 

היות ובנתיים לא מצאתי פרטנרית להתנסות אמיתית, החלטתי לחלוק עמכם סיפור פנטזיה שמתבשל אצלי בכמה ימים האחרונים. אני אפתח בהזהרה:

טריגר לאונס, למחלות נפש, וכו'. אל תקראו אם דיבור על אלימות (למרות שאין פה מלא תיאור), סיפורת גרועה או משהו בסגנון מפריעים לכם.

הוא

"תזיז את הזרת. תזיז את הזרת. תזיז את הזרת כבר!".

המנטרה הזו התנגנה בראשו בחצי השעה האחרונה בלי הפסקה. בלי הסצנה הזו מטרנטינו הוא כנראה כבר היה נשבר לגמרי. היא ריסקה את נפשו, את מוחו, לאלפי רסיסים לא קוהרנטים. כאוס קוגניטיבי מוחלט. היו קטעים באמצע שהוא היה בטוח ששפיותו נאבדת. הכאב וחוסר האונים מחקו כל מחשבה, כל רגש, כל תהליך עצבי שלא היה קשור ישירות לרצון לברוח משם, מהמפלצת הלא אנושית הזו בלבוש אישה.

זה התחיל, כמו רוב האירועים המשמעותיים בחיים שלו, בפאב. הוא יצא עם השותף וחברתו לכוס בירה בפאב. התכנון היה ללכת לפאב הבית שלהם, אך עומס לא מובן הוביל אותם לחפש תחליף ללילה. המקום שהם מצאו היה במרתף חשוך ואפל, ובא עם המלצה חמה של אחת ממכרותיו של השותף. הם התיישבו באחת הפינות היותר מבודדות, שתו בירה, עישנו ופיטפטו על הא ועל דא. אחרי מספיק אלכוהול להרוג פיל צעיר, הוא השאיר את השותף וחברתו להחליף רוק בפינה, והתיישב על הבר. הוא קיווה לקשקש עם הברמנית החמודה ואולי גם לראות מה קורה עם היפיפייה שישבה לבד בסוף הבר מאז שהוא נכנס לפני כמה שעות. הוא שם לב אליה מההתחלה – לשיער החלק והארוך, בצבע שחור מבריק, שהחזיר את האור כל פעם שהזיזה את שיערה, כמו יהלום בפיו של עורב. לגופה המחוטב והארוך, שהיה מכוסה בשמלה אדומה דקיקה ופשוטה. לתור הארוך של הגברים שפנו אליה במהלך הערב, ואיך שכל אחד מהם חזר חזרה למקומו עם מבט מעורער למדי על פניו. והיא גם שמה לב אליו. הוא ראה אותה מזווית העין מביטה בו ובחבריו לשולחן כמה פעמים לאורך הערב. מבטיהם אפילו הצטלבו בנקודה אחת. 

השיחה עם הברמנית הייתה, להפתעתו, קולחת וחיובית למדי. היא התגלתה כפרטנרית מרתקת לשיחה, בעלת אישיות שנותנת הרגשה של אינטימיות עמוקה ומיידית, ובאופן כללי דגדגה לו את כל הכפתורים הנכונים (ולא הפריע שגם היא הייתה יפיפיה, אם כי בצורה הרבה יותר אנושית מאשת שיער העורב). הוא בדיוק בא לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה, כשהבוס שלה ביקש ממנה ללכת למרתף ולהביא עוד כמה חביות בירה. היא הבטיחה לו שתחזור עוד דקה, וביקשה שלא ילך לשום מקום. החיוך על פניה היה כה זוהר וחם שהוא לא יכל שלא, בתורו, להעלות חיוך אמיתי וכנה על פניו.

הוא המשיך לחשוב על הברמנית, כשטפיחה על גבו הפתיעה אותו לרגע. הוא הסתובב לצעוק על שותפו שלא יפחיד אותו כשהוא שיכור, אבל המילים נעתקו מפיו, כי מי שעמד מולו לא היה שותפו לדירה, אלא שחורת השיער, בוהה בו עם חיוך עדין אך שטוח כמעה. "אני יכולה להזמין אותך למשקה?", היא שאלה, קולה חלק כמשי וקר כמפל מי שלגים. מופתע אך מוחמא, הוא הסכים והזמין אותה לשבת לצידו. ברמה עמוקה כלשהי הוא הרגיש שזו בגידה בברמנית החמודה, אבל האלכוהול והמחמאה שבחורה כה נאה בחרה דווקא בו דחו את המחשבה הזו לתא מרוחק מהכרתו. היא הזמינה מבעל המקום שתי כוסות בירה, התעסקה איתן שניה, ואז העבירה אחת מהן אליו. הם שתו בשקט מקוטע בשאלות ספורדיות שלו ובתגובות תמציתיות שלה. בין שאלה לשאלה היא המשיכה להתמיד בחיוך הזר, אם כי מושך, שלה. משהו בחיוך הזה השפיע עליו, ולאט לאט הוא התחיל להרגיש את המכנסים שלו נהיות לוחצות יותר ויותר. אחרי שהכוסות רוקנו, הוא החליט שהוא צריך לצאת החוצה להירגע בקורו של הרחוב - שילובם של האלכוהול עם המשיכה המינית העזה שהוא הרגיש לשחורת השיער גרם לו להרגיש מוזר, והוא חשב שסיגריה אולי תשפר את מצבו.

הם עמדו בחוץ, שניהם מחזיקים סיגריות. הוא עם קאמל לייט, מנסה לשמור על פוזה נונשלנטיות ובו זמנית להסתיר את הבליטה במכנסיו. היא עם סיגריה דקה כלשהי שהריחה ממנטול, נשענת על הקיר בצורה שהבהירה שהיא לא מייחסת שום ערך למה שאנשים אחרים יוכלו לחשוב עליה. הם המשיכו בשיחה, שהייתה אנמית למדי, והוא התחיל לחשוב שאולי היה עדיף לו הוא היה חוזר פנימה ומנסה את מזלו עם הברמנית החמודה, שבטח כבר חזרה ומחכה לו. הוא סיים את הסיגריה, והודה לשחורת השיער על הבירה, עם חצי התנצלות מהולה בתירוץ על כך שהוא חייב לבדוק את מצבו של שותפו. היא הנהנה בפשטות. אך כשהוא ניסה להתחיל לזוז, הגוף שלו לא הגיב כראוי, והוא כמעט ונפל. "אתה בסדר?" היא שאלה, בקול נטול רגש. "כן, נראה לי ששתיתי יותר מדי או מהשו~." הוא ענה. "בוא, אני אעזור לך להכנס" היא הגיבה, ואחזה בו, ספק תומכת ספק גוררת. הוא רצה להודות לה, אך אפילו להוציא מילה מפיו נהייתה פתאום מלאכה קשה מנשוא. היא המשיכה לגרור אותו, והוא שם לב שהיא הולכת בכיוון ההפוך מהפאב. הוא רצה לומר לה שהיא התבלבלה, ושזה לא הכיוון, אבל חסר לו הכוח לכך. כשהיא לא הראתה סימנים שהיא מבינה את הטעות, הוא החל לחשוש מעט, במיוחד לאורו חוסר היכולת הגופנית הזמנית שלו. היא אותתה למונית, הכניסה אותו פנימה, ולחשה לנהג כתובת כלשהי. הוא שמע את הנהג שואל לגביו, ואותה מסבירה את חוסר התגובה שלו ביותר מדי אלכוהול, ממסגרת את התיאור בצורה שרמזה שהם ביחד הרבה זמן ושהוא עושה את זה מדי פעם. הנהג אמר משהו כתגובה, ושניהם צחקו. נהג המונית החל לסוע, והיא הניחה את ראשו שלו על ברכיה.

בזמן הנסיעה היה לו מספיק זמן להתגבר על ההלם הראשוני ולהתחיל לעשות סדר במה שחלף בעשרים הדקות האחרונות. היה ברור למדי שהיא סיממה לו את הבירה, כנראה בסם האונס, ושהיא רוצה לעשות איתו משהו. ה'משהו' הזה היה הרבה פחות ברור. ברמה כלשהי, הרעיון שבחורה תחטוף אותו ותעשה לו דברים שהשתיקה יפה להם, תמיד הדליקה אותו. אבל לא ככה. זו לא הייתה פנטזיה מינית או סיפור מטורף לספר לחברים. זו ההתחלה של סיפור מתח שיגמר, בסבירות די גבוהה, באלימות, בכאב וכנראה גם במוות. הפאניקה התחילה להשתלט על מחשבותיו, ולו רק היה יכול כנראה שהיה בוכה ומתחנן על חייו. בנתיים המשיכה שחורת השיער ללטף את שערותיו ולזמזם מנגינה זרה ומטרידה. היא ידעה מה עובר עליו, וידעה איך להגביר את הפאניקה שהפכה, אט אט, לכל מהות קיומו.

כשהגיעו ליעד – בית מבודד יחסית בשכונה טובה -  ביקשה שחורת השיער מנהג המונית לעזור לה איתו. עם נהג המונית מצד אחד, ואיתה מצד שני הם הצליחו לסחוב אותו אל פנים הדירה. היא הושיבה אותו על ספת עור חומה, ופנתה לשלם לנהג המונית. כנראה שנתנה טיפ משמעותי, כיוון שהוא הודה לה מקרב לב ופנה מיד ללכת, סוגר את הדלת מאחוריו, משאיר את שניהם בשקט חשוך ואטום. היא התחילה, בטון ענייני וחסר רגש: "אני הולכת להכאיב לך. וזה לא יהיה סתם כאב, זה יהיה כאב שיכלה את כל מה שעושה אותך אנושי. אני הולכת לחתוך, ולשרוף, ולהצליף בכל חלק בגוף שלך. אני הולכת לתת לך תקווה ואז להשמיד אותה את מול עינייך. אני הולכת לשבור אותך מנטלית ופיסית עד שלא ישאר דבר. אתה תהיה מסומם לאורך כל האירוע, בלי יכולת להגיב בכלל, כדי שתבין מהו חוסר אונים אמיתי. ואחרי שאהיה בטוחה שניקיתי אותך מכל שריד אנושי, אני אקח אותך לאחת מהשכונות הפחות סימפטיות בעיר, ואתן לכל בחור שירצה להשתמש בך בתור בובת מין אנושית. אחרי כל זה, אני אשחרר אותך. תהיה חופשי ללכת. ואתה תברח, כל עוד נפשך בך. אבל בסופו של דבר אתה תחזור אלי, כי אתה תדע שאני היחידה שאוכל להבין ולהכיל את היצור הלא אנושי שאני אהפוך אותך להיות. כי גם אני כזו". הוא עוד הספיק לשמוע את צעדי עקביה מאחוריו לפני שהיא תפסה אותו בשיער והטיחה אותו לרצפה.

שעות לאחר מכן, כשהוא עדיין מנסה להזיז את הזרת, הוא חשב על זה שהיא אולי חולת נפש, וכנראה מטורפת, אבל ששקרנית היא בוודאות לא. כל דבר שהיא אמרה שתעשה, היא עשתה. לפני כל חתך, לפני כל אגרוף או בעיטה, היא תיארה בדיוק מה תעשה וכיצד, בפירוט מלא. ובזאת שהוא ידע מראש, הוא רק סבל יותר, לא פחות. בהתחלה הוא חשב שהכאב הפיזי הוא הגרוע ביותר, והוא באמת איבד את הכרתו כמה פעמים לאורך האירוע בגלל הכאב. אבל אחרי שעה של כאב, התחיל להתחוור לו שלא הכאב הפיסי היה הנורא ביותר, אלא חוסר האונים המשתק לעשות משהו כדי למנוע אותו. זה כמעט ושבר אותו לגמרי. היא עברה עליו כפי שאומן עובד על פסל. כל חלק בגופו קיבל מנחת זרועה, אם כי הטיפול היה שונה למדי בכל אזור. דבר אחד היא לא עשתה, וזה להשאיר סימנים – כל חתך נעשה בסכין חדה בצורה נקייה, והיא חיטאה וחבשה אותו לאחר המעשה – למעט בנקודה אחת. על השכמה הימנית היא צרבה, עם מתכת לוהטת, סימן כלשהו. הוא חשב שהוא זיהה אותו כסימן שנתנו בעבר לאנשים שהודרו מחברות אנושית, כמו מצורעים ופושעים, אך הסימן הזה היה הפוך במאה ושמונים מעלות. הוא חשד שהוא מבין את המטרה של הסימן, וזה הפחיד אותו, כי זה אמר שהוא מתחיל להבין *אותה*.

לאחר עוד כמה דקות של נסיונות, הוא הרגיש שהשליטה בגופו מתחילה לחזור, והזרת נעה מעט. "היא תחזור עוד מעט", הוא חשב "נשארו 19 אצבעות, ואז את החבלים האלו. אני חייב למהר".

היא

אם היא עדיין הייתה יכולה להרגיש משהו, כנראה שמה שהיא עשתה בשעות האחרונות היה מחריד אותה. היא לא הייתה בנאדם רע בעבר. אולי מפוחדת, אולי חסרת בטחון, אבל לא רעה. ההיא שהיא הייתה פעם לא הייתה מסוגלת לחשוב על לחטוף בנאדם, להתעלל בו עד שבירה, ולא להרגיש כלום חוץ מסיפוק ריק של הצלחה. החיים הפכו אותה לדבר הזה – ליצור הזה, שאינו באמת בנאדם. דבר ללא נשמה בגופה של בחורה צעירה ונאה. האלימות, העוני, ההתעללות המינית, הבגידות החוזרות ונשנות ע"י אלו שהיו הקרובים ביותר אליה. היא אפילו לא ידעה להצביע על איזה אירוע מסוים הרג את האנושיות בה, ואולי זה לא היה אירוע מסוים, אלא תהליך הדרגתי שאי אפשר לחלק לנקודות ציון. ומאז היא על אוטומט. מציגה פנים אנושיות לזרים, מצליחה בעבודה, יוצאת לדייטים. כל מה שצריך לעשות כדי להיות אדם נורמטיבי בחברה אנושית. אבל מאחורי כל הפעולות הללו לא היה רגש אמיתי כבר שנים. היא לא הרגישה דבר או רצתה דבר. למעט, אולי, מישהו שיבין אותה. מישהו כמוה, קליפה אנושית חסרת תוכן. היא תמיד חשבה שאם יש משהו שבאמת מייחד בני אדם מכל יצור אחר, זה הרצון למצוא מישהו שיבין אותם ויכיר בהם בדיוק כמו שהם. אז היא תכננה רעיון, והתחילה לבקר בפאב האפלולי ההוא שלרוב מגיעים אליו צעירים - אלו שיחסית קל לסמם ולקחת איתה. הוא, שכרגע היה קשור לקיר בחדר השני, דווקא לא היה בתכנון שלה. היא רצתה מישהו טיפה יותר מבוגר - לא ילד, לא מישהו כמוהו. היא לא רצתה לגנוב ממנו את אותה התמימות שנגנבה ממנה. ואף יותר גרוע, הוא גם היה די לטעמה, לו היא עדיין הייתה מסוגלת להרגיש משיכה מינית.

היא המשיכה למדוד את הרופינול, מתאימה אותו למשקל הגוף ולאורך הזמן שהיא רצתה שהוא יהיה חסר אונים. את החלק הראשון בתוכניתה היא כבר סיימה, אבל היא עדיין הייתה צריכה אותו מסומם בשביל האונס שהיא תכננה עבורו. היא ידעה שהוא כבר כמעט נשבר, אבל היא רצתה לוודא שלא ישאר בתוכו שום שארית אנושית. היא הייתה חייבת לוודא, כי המחשבה על להעביר אותו את הכאב הנוראי הזה ולא להצליח במטרה כמעט וגרמה לה לחוש משהו שדומה לחרטה. היא ניערה את ראשה והמשיכה בעבודה. מזווית העין היא בקושי הספיקה לראות תנועה חטופה, ואז האגרוף פגע בפניה במלוא עוצמתו, והיא קרסה לרצפה. הוא זינק אחריה כמו חתול, התמקם מעל בית החזה שלה, והתחיל להמטיר עליה אגרופים. היא לא ניסתה להגן על עצמה, אם בגלל ההפתעה הלא הצפויה ואם בגלל החייתיות והברוטאליות שבו המתקפה שלו בוצעה. היא כמעט יכלה לראות את הרצח בעיניו. במכה ה-8 היא איבדה את הכרתה.

היא התעוררה בחדר השני, קשורה באותה תנוחה שבה הוא היה קשור לא שעה אחורה. הפנים שלה הרגישו נפוחות, ודם קרוש היה דבוק לפיה ולאפיה. הוא עמד מולה, נשען על שולחן העץ המלא שעליו היא שמרה את הציוד שלה. "איך קוראים לך?" הוא סינן לכיוונה, זעמו בקושי נשלט. היא לא ענתה לו. הוא לקח צעד קדימה, ובעט בצלעותיה בכל כוחו. "שאלתי איך קוראים לך!". ושוב, היא לא הגיבה. זה לא שהיא לא הרגישה את הכאב, אלא שקיימו של הכאב כפרטנר קבוע בחייה גרם לכך שהיא לא שנאה או חשה אותו כמו שאנשים נורמלים שונאים וחשים אותו. הוא התכונן למכה שניה, והיא הרימה את עיניה לכיוונו על מנת לראות את המכה, אך בטעות פגשה את עיניו. הוא עצר באמצע, חזר להשען על השולחן, ונדם. אחרי כמה דקות הוא התרומם, נצמד אליה ולחש באוזנה "אני טעיתי. חשבתי שהנקמה הכי טובה תהיה לגרום לך להרגיש את מה שאני הרגשתי בשעות האחרונות. אבל עכשיו אני מבין שאת כבר עברת משהו דומה, ושכאב או חוסר אונים הם לא חוויות שמפחידות אותך. ולרגע נלחצתי. חשבתי שלא אוכל להחזיר לך במטבע שווה על החוויה הנהדרת שנתת לי.". הציניות והארסיות שבה הוא ביטא את המילה 'נהדרת' כמעט וגרמה לה לרעוד. "אבל אז הבנתי. הסיבה לכל הטירוף הזה היא הרצון שלך לא להיות לבד. ומשם הפתרון הוא פשוט – אני אגרום לך לרצות אותי יותר מכל דבר אחר בעולם. אני אתן לך את החוויה הרגשית והמינית הכי מספקת שיש. ואז, אחרי שתנוחי באקסטזה הרגועה שדרה בסופה של שרשרת אורגזמות, אני פשוט אלך. אני אשאיר אותך לבד. ואת תדעי שלעולם לא תוכלי לקבל אותי. שלעולם לא תוכלי להיות עם האדם היחידי שבאמת מבין אותך. ושזה רק באשמתך. בואי נתחיל".

בהתחלה היא כמעט וצחקה מהתוכנית שלו. היא הייתה בטוחה שאין לו שום סיכוי להצליח עם התוכנית הסתמית הזו – המיניות, בהיותה אלמנט אנושי, כבר לא הייתה קיימת בתוכה. היא כמעט וכעסה עליו, על ההוא שאמור להבין אותה, על הטעות הזו. אבל ככול שהזמן עבר, התחוור לה שהיא זאתי שלא הבינה. הוא היה מושלם. עדין לקטעים, אלים כשהמצב דרש את זה. הוא פרט עליה כמו מוזיקאי על נבל. הוא הביא אותה לפסגות של אקסטזה, רק בשביל לעצור ולמנוע ממנה את השחרור. הוא גם דיבר איתה. הוא אמר לה, בכנות מלאה, את כל אשר הוא אוהב אצלה. את כמה שהוא מצטער על מה שהיא חוותה בעבר. את איך שהוא מתכוון להגן עליה מעתה, ולא לתת לאף אחד לפגוע בה יותר. הוא סיפר לה על קיום בו היא והוא בונים חיים ביחד, מגדלים ילדים, מבלים עם חברים משותפים. איך כשהם יפרשו לפנסיה, הם יראו את העולם ביחד. הוא סיפר לה על עצמו. על המשפחה שלו. על החברים שלו. על אהבות עבר. הוא חלק את כל קיומו עמה. ואז, אחרי שעות של דיבורים ושל הנאות מיניות, הוא שחרר אותה, וחדר אליה באותה העדינות שבה אדם מחזיק תינוק בן יומו. הם גמרו ביחד.

היא התעוררה לראות אותו יושב על קצה המיטה, לצידה .היא לא זכרה איך הם הגיעו למיטה או מה קרה אחרי הסקס. היא הרגישה מוזר. פתאום היא כבר לא הייתה אותה קליפה חסרת נשמה בצורת אדם. היא עדיין לא ידעה בדיוק מה היא, אבל היא ידעה שהיא כבר לא אותו האדם שהיא הייתה אמש. ומשהו לא ברור התחיל לגדול בתוכה, אולי התחלה של משהו שפעם היא קראה לו רגש. ובזמן שהיא שוכבת שם וחושבת, הוא קם. הוא לקח את הזמן שלו והתלבש באותם הבגדים שהוא לבש לפאב, מי יודע לפני כמה זמן. הוא ניגש אליה, ונישק אותה פעם אחת על השפתיים. לאחר מכן הוא הלך לדלת, נתן בה מבט אחרון, ויצא, סוגר את הדלת מאחוריו.

תמיד רציתי להכנס, לקראת שעת הצהרים, לבר בסגנון ארטדקו אפלולי. השעה תהיה לקראת הצהריים, ואני אתקרב לברמן בזמן שאני משיל מעלי את הצעיף והמעיל, אתפוס את אחז מכסאות הבר, ואומר לו בטון של אדם שהנסיון והעייפות השאילו את ניחוכם לקולו - " I'd like a stiff one, please".

תמיד רציתי לסוע בלילה בטראם בעיר זרה. באחת מהתחנה הדלתות יפתחו, ותכנס עלמה בתנועה זריזה ומעט מפוזרת, קצוות שיער שחור וחלק עפות מסביב לראשה, כמו הילה. עינינו יתלכדו, היא ממקומה ליד הדלת, ואני מנקודת השענותי ליד הדלת הנגדית. היא תסיט את מבטה, ובלי מילה תבוא לעמוד לידי, למרות שישנם מקומות פנויים בהמשך הקרון. במשך הנסיעה שנינו נגניב הצצות חטופות אחד בשניה - מפעם לפעם התזמון יהיה כזה כך ששנינו נביט בו זמנית, ואז נמהר להסתיר את המבט, רק הסומק על לחיינו נשאר כעדות. התחנה שלי תגיע מהר מדי, ואני אצעד לכיוון הדלת, מלא בלבטים. הדלתות יפתחו, מכניסות את הקור של העולם החיצוני לפינה הקטנה והרגעית שחצבנו לנו ברגע של פגישה מקרית, ואני ארד מהטראם, מלא בטעם המר-מתוק של ניצן שגווע מוקדם מדי. היא תעשה תנועה של תזוזה, ואז תפסיק. ושוב, שרירי רגליה יתמלאו במתח הכמעט להוט של לפני תנועה, שרק מחכה לשחרור המתפרץ והמענג של הצעד. ושוב, היא תפסיק. ופעם שלישית, והפעם עם עווית בברך, ותחילתה של תנועה שמושכת את כל הגוף...

ופה זה נגמר. הסצנה, קטע, סיפור או מה שזה לא יהיה איננו ממשיך אחרי הרעיון הבסיסי הזה. פנטזיות שכאלה, החלומות בהקיץ שהן, מלוות אותי מאז ומתמיד. ברמה אחת או אחרת, באופן די אינטואיטיבי, אני רוצה שחיי ינוקדו במעיין חוויות שכאלה. הסיפור, שהוא בעצם הרציונליזציה או ההבהרה שאני נותן למציאות הפיזיקלית שמכילה את קיומי, תמיד היה לי אח ורע. הוא זה שנותן לי את המבנה המספק קונוטציה לחוויותי, קונוטציה שמפקסת את מחשבתי ומאפשרת לי למצוא קסם (בהיעדר מונח יותר טוב) בעולם. בלעדיו, כנראה שכבר מזמן הייתי מחזיר את כרטיס החבר ונותן לדבר הזה, זה שמכיל את מהות קיומי, מנוחה ראויה. 

אם כן, לשם מה אני פה? אומנם הפטיש, עם מה שהמונח גורר, מדליק ומעורר אותי. וכמובן שאין דבר רע בהנאה פיזית, ואולי אפילו רק טוב. אבל אלו אינן הסיבות האמיתיות שבגללן מצאתי את דרכי לכלוב. אני פה כי אני תר אחרי ה"קסם" הזה שבעולם. הקסם שנמצא בכל אורגזמה קטנה. בכל תענוג שעובר בגוף אחרי שנמוג הכאב הראשוני שיוצרת הצלפת שוט. בכל התמסרות טוטלית והשליטה שדבר זה נותן למתמסר. בכל שבירת גבולות וטאבוים, בכל מבט עמוק לעיניה ובלחישה הספק נואשה ספק מאושרת "בבקשה, בבקשה, תן לי לגמור". בהתלכדות הזו, בסדר הספונטני הזה, שיוצר אירוע חד פעמי, מושלם בחוסר השלמות שלו -  סצנה בסרט, מלוכלכת ואמיתית יותר מכל שאר החוויות של היומיום הקודר והערירי. 

בשביל הסיכוי למצוא את זה אני פה. וכמובן, לחלוק את הרגעים הבודדים הללו עם אלו שתרים אחריהם כמוני.