לא כתבתי מלא זמן. ורציתי לכתוב משהו פואטי. איזה סיפור או שיר. משהו יצירתי. אבל נראה שכל מה שאני יכול לכתוב זה את הכאב שלי.
זה צריך להספיק.
בירה. או שתיים. או שש. אני כבר לא בטוח. לא שתיתי כ"כ הרבה, אבל כנראה שהקיבולת שלי ירדה. אני איתה, אבל היא תפוסה. והיא בקטע שלי. אבל אסור.
וזה קשה. אבל אני מקבל. כי האמת היא שאני לא מחפש יותר מלילה אחד, וזה לא הוגן לפגוע בה ככה בשביל לילה. או שניים. והיא מבקשת ממני משהו. ואני נותן, למרות שזה כואב.
אבל גם היא, השנייה, לא מוכנה, כי היא מכירה את האקסית. וזה לא מוסרי. כוס אמא של המוסר, עד כמה שאני בעדו זה כואב. אז היא עוזבת, ואז אני עוזב. ואני יושב עם אחרים.
אחרים שאני גם אוהב. אבל גם אליהם אני לא מוכן. כי הם סתם משחקים, ואני רוצה יותר. ואי אפשר, כי זה משחק ותו לא. אז גם להם אני אומר שלום, וממשיך.
אני הולך, וכל הזמן חושב על דבר על אחד. אני רואה אנשים, וכל מה שאני רוצה זה שהם יהיו מוכנים ללכת מכות. רק טיפה. לא צריך הרבה.
או שאני אהרוג אותכם, או שאתם תורידו אותי לרצפה, מכוסה בדם. זה לא הרבה. בבקשה, אל תהיו כאלה נחמדים. רק תראו טיפה אלימות.
אני באמת לא צריך הרבה. טיפה אלימות, זה כל מה שאני מבקש. אבל כולם נחמדים מדי.
אני לא יכול לשנוא אותם. והם לא מחפשים להנות מכמה דקות של חייתיות אמיתית. כוס אמא שלהם.
אז אני ממשיך. ואני חובט בכל דבר שעובר בדרכי. קרטון. עץ. עמוד רחוב. אבל אני לא אמיתי והחומר לא מכאיב מספיק.
כואב לי יותר בפנים מאשר בחוץ. וכל מה שאני רוצה זה טיפה שיוויון. רק שיכאב לי בפנים כמו שבחוץ. זה לא כ"כ הרבה, נכון?
אני שואל את עצמי, אם אני משחק תפקיד. תפקיד של מאהב מאוכזב. תפקיד שאני לא באמת מרגיש, אלא מחקה כדי להיות טיפה יותר דומה לבנאדם אמיתי.
אז אני משתיק את עצמי, כי גם אם זה משחק, לפחות הוא מרגיש אמיתי. וזה יותר טוב מכל הזיופים.
זה מה שאני אוהב באלכוהול. גם אם אני משקר, זה שקר אמיתי. זה כאב אמיתי. זה רגש אמיתי. וזה כואב באמת.
לא שכבה של רציונליזציה או אינלקטואליזציה שממלאות את מקומו של הרגש. אלא רגש אמיתי ומלא. וגם אם הוא מפגר. וגם אם אני פוגע באחרים, לפחות אני מרגיש משהו. באמת.
מאבטחים של השגרירות האמריקאית. כמה שהייתי שמח להתחיל איתכם מכות. לחטוף כדור בשמאל העליון של בית החזה.
אבל לא באמת, אז אני מרגיע את עצמי. ועובר עוד עמדה, והם ישנים... חחחח....אני ממשיך.
בדרך ראיתי אורות של מכונית בסופה של סמטה. וכל מה שיכולתי לחשוב זה - אם עדיין תהיה שם כשאני אגיע לסוף הסמטה, אני אהרוג אותך.
אני לא מכיר אותך, אני לא יודע מי אתה או למה אתה עומד שם עם אורות דלוקים כ"כ הרבה זמן, אבל אם תהיה שם בסוף המסלול שלי, אני אהרוג אותך.
ואני נשען קדימה, צועד כמו אדם עם משימה. רק תישאר שם עוד טיפה. רק עוד שניה. ואני אהיה שם. רק תחכה לי עוד טיפה. חצי רגע ותו לא.
ואז אתה עושה רברס ברגע שאני במרחק נגיעה. יא חרא. הייתי כ"כ קרוב. אבל אולי הצלת את עצמך. אני לא יודע.
ועכשיו אני מול המחשב שלי, מעשן סיגריות בשרשרת. העשן מסתלסל מול המסך. כואב לי. באמת כואב לי. באמת. וזה הכי טוב בעולם, כי זה כאב אמיתי.
(עשיתי אנטר פה ושם, למרות שזה לא הקטע שלי, כי אנשים לא הצליחו לקרוא את המשפטים הארוכים שלי. זה סבבה עכשיו?)
(סליחה)
