קיצור תולדות הטראומה שלי

אם יש משהו שרציתי רוב החיים, הוא שיראו אותי, ואם יש משהו שהפחיד אותי רוב החיים, הוא היה להיות לבד. אני חושבת שהרבה מההחלטות שלי (והטעויות הגדולות שלי) נבעו משילוב של הרצון הזה והפחד הזה, שרק יראו אותי ורק שלא אהיה לבד. מצד שני - תמיד אהבתי סתירות - אני טובה מאוד בלהיות לבד. כילדה שאח שלה היה מבוגר ממנה ב-12 שנה, שלא ממש היו לה חברים, שהייתה הרוסייה היחידה ביישוב, לא הייתה לי הרבה ברירה ב-14 השנים הראשונות בחיי בערך. ביליתי המון שעות לבד, והתרגלתי להיות לבד, ולמדתי גם לבדר את עצמי. יש לי כל כך הרבה תחביבים, וכמעט את כולם אפשר לעשות רק לבד, ואנשים נוספים רק הורסים. מצד אחד אני נורא מפחדת להיות לבד, ומצד שני אני הכי רגועה כשאני לבד - כשאני unobserved.

ויש לזה הסבר לא מסובך במיוחד. הדבר שאני באמת מתאווה לו הוא לא סתם נוכחות של אנשים אחרים בקרבתי, הוא קרבה אותנטית כלשהי שלא דורשת שום פרפורמנס. הוא היכולת להביע רגשות בצורה לא מפולטרת (בגבול הסביר) מול אדם אחר, אולי גם לא להיראות בשיאי ולא להישמע הכי חכמה וסגורה על עצמי בכל דבר שיוצא לי מהפה, אבל עדיין להרגיש שאוהבים אותי ללא תנאי. ללא ספק, יש אנשים מסביבי שעבורם אני מספקת את הצורך הזה. למשל, אתמול, כשיצאתי לטיול עם הכלבות ועם בן זוגי (שחולה כבר שבוע בדלקת גרון), הוא השתעל נורא ברעש ובפה פתוח. בן זוגי כמעט חירש, אז אמרתי לו שאולי יכסה את הפה כי הוא לא שם לב כמה רעש הוא עושה - והוא ענה לי, "לא נורא, אין פה אנשים". אמירה קצת מצחיקה, לא? מה, אני לא אנשים? אני לא חוטפת כאב ראש מהרעש או נגעלת מהרוק שמתעופף לך מהפה? למזלו של בן זוגי, התשובה מבחינתו היא לא - הוא מרגיש שהקשר בינינו אותנטי כל כך ונטול פרפורמנס כל כך, שאני אפילו לא נחשבת "אנשים" בעיניו. אני כמעט חלק ממנו, כמו שתינוק לא לגמרי מפריד בין עצמו לבין אימא שלו.

אבל לי עדיין קשה להרגיש ככה מול אחרים, כולל את בן זוגי, כולל את החברים הכי טובים, כולל אפילו את אימא. אני לא זוכרת מתי בחיי באמת כיביתי את הפרפורמנס, ואני גם לא בטוחה שיש מישהו בחיי שיוכל לעמוד בזה ולהישאר לידי. ולראשונה, לקראת גיל 30, אני מרגישה שהדברים שאני רוצה והדברים שאני מפחדת מהם משתנים ומתחלפים. פחות בא לי שיראו אותי, ויותר בא לי להיות unobserved. בא לי להתקיים כמו שאני בלי להיות חייבת שום דבר לאף אחד. בא לי לנתק את החלק מהמוח שלי שעובד כל הזמן על הפרפורמנס, בצורה שלא משאירה לי המון אנרגיה נפשית לדברים אחרים לפעמים. בא לי להיות אי. ואני כבר לא מפחדת להיות לבד כמו שאני מפחדת להרגיש בודדה ליד אנשים אחרים.

כמו כן, יש מצב שכל השנים האלה בכלל טעיתי ואני בעצם לסבית וגם כל עניין המשיכה לגברים היה בעיקר פרפורמטיבי. אופסי?