ב-2013 נאנסתי שלוש פעמים, פעם אחת במרץ ופעמיים נוספות ביוני-יולי. לקח לי כמעט עשור לעכל שאכן נאנסתי שלוש פעמים, ולהפסיק להמציא תירוצים לאנסים שלי, מתוך פחד שאחרים ישמעו מה קרה וימציאו את התירוצים האלה בעצמם. מדהים כמה אנחנו מוכנות לפגוע בעצמנו כדי להגן על עצמנו מפני פגיעה מחודשת של אחרים, כאילו כל פגיעה נוספת מבחוץ עלולה להיות הקש שישבור את גב הגמל.
(וזו ההזדמנות שלי להגיד, לפני הפוסט הארוך, החושפני והציורי הזה, שאם אתם קוראים במטרה להגיב לי שלא באמת עברתי אונס, שהייתי צריכה לדעת לאן אני נכנסת, שככה זה בבדסמ, או כל שטות אווילית אחרת שתפגין את הסוציופתיה חסרת המודעות שלכם, אני פשוט אמחק את התגובה ואזהיר את כל חברותיי להתרחק מהפרופיל שלכם כמו מאש. תיהנו)
האונס הראשון קרה עם אחד החבר'ה מהמכללה, ומי שמכיר את הנפשות הפועלות לא יופתע לשמוע שהוא התחיל כאקט בהסכמה. הייתי בת 18, הוא היה הגבר השלישי ששכבתי איתו, וגם הגבר הכי טיפש שפגשתי בחיי, כולל בעשר השנים שחלפו מאז (וברור לי שהרבה מכן מבינות מיד במי מדובר, אבל אל תכתבו בתגובות בחייאת, הם עוד יתבעו אותי ואין לי כסף לתת להם). "המכללה" כפי שהיא נקראת היום עוד לא הייתה קיימת ותוקם אולי שלושה חודשים לאחר מכן (איזה טיימינג יש לי, אה?), אז היינו בבית של אימא שלו, בלי גברים נוספים שיכלו להשתחל לחדר ללא הסכמתי. מתישהו, אחרי שעה וחצי של זיונים (וניליים לחלוטין, אגב, למעט כמה ספאנקים פה ושם), הטמבל החליט לעבור לאנאלי, בלי שום הכנה, בלי שום תקשורת, ובשיא המהירות והכוח. אני עוד הייתי בתולת אנאלי, וצרחתי את נשמתי, "לא, לא, לא, לא, לא!" באופן שלא משתמע לשני פנים. הוא הפסיק ויצא, אבל כעבור פחות משתי דקות, הוא ניסה שוב. אני חושבת שהוא ניסה בערך ארבע פעמים, ובכל אחת מהן צרחתי "לא!" ואפילו ניסיתי להדוף אותו ממני בכוח. אבל מי שמכירה את איש המערות המדובר, המגודל והשרירי, יודעת שלא היה לי סיכוי להוריד אותו ממני בכוח ברגע שהוא החליט שזה מה שהוא רוצה, ושה"לא" שלי לא קריטי. בפעם הרביעית או החמישית, במקום לצאת כשצרחתי "לא", הוא אמר "לאט, לאט", ופשוט המשיך, למרות אנחות הסבל שלי שנשמעו לא מעט כמו בכי. המשכתי להגיד, "לא, לא", כבר בקול חלוש וחסר התלהבות - אני חושבת שהבנתי באותו רגע, כמו הרבה נשים לפניי ואחריי, שעדיף פשוט להירגע ולנסות ליהנות מזה. עד סוף הלילה, שנמשך עוד שעות רבות, כבר העדפתי אנאלי על פני וגינלי מרוב שהייתי תשושה. לא זכור לי שיצאתי משם בעננה של טראומה וזעזוע, או שחשבתי שנאנסתי, ובטח שלא סיפרתי לאף אחד שאמרתי "לא". אולי צחקקתי עם חברה שעברתי "מעשה סדום" (כנראה כי כבר ידעתי שלפי החוק, אונס אנאלי לא מוגדר כאונס), אבל היא לא הבינה מזה שהתנגדתי או ששללתי הסכמה. אמרתי לעצמי שהבחור טיפש כל כך שהוא לא באמת יכול לשאת באחריות על מה שהוא עשה, או אפילו להבין שהתנגדתי - זה יהיה כמו לדרוש אחריות מתינוק או מגור כלבים, אמרתי לעצמי. אבל כשנתקלתי בו במועדון חודשים לאחר מכן, הוא ראה אותי, הצביע עליי ואמר לחבר שלו, "אנסתי אותה בטעות פעם". כמה חבל שתירצתי תירוצים בשביל מישהו שאפילו לא טרח להכחיש בעצמו שהוא אנס אותי.
האונס השני כבר היה עם הגבר שהתאהבתי בו קשות, שניצל את ההתאהבות שלי כדי להפוך אותי ל"שפחה" שלו, בלי שבאמת ידעתי במה זה יהיה כרוך (הסיפור המלא כמה פוסטים אחורה). אני חושבת שמה שמדהים באונס הזה ספציפית, שאולי היה המובהק וה"אונסי" ביותר מבין השלושה, הוא שהוא היה מוקף כל כך בטראומות קשות ומחרידות מכל הכיוונים - דברים איומים שנעשו לי ללא הסכמתי באותו יום, לפני האונס ואחריו - שלקח לי הכי הרבה זמן לקלוט ולעכל עד כמה הוא היה טראומטי, ושאכן מדובר באונס. רק בטיפול בשבוע שעבר, אחרי שכל סיפור המכללה העיר את כל השדים הישנים, תיארתי למטפלת מה היה שם ונפל לי האסימון. מתישהו אחר הצהריים, אחרי שכבר צולקתי באופן יסודי ובעיקר בהיתי קדימה בדיסוציאציה, הוא החליט שהגיע הזמן שהוא יזיין אותי בפעם הראשונה. שוב, בהתחלה לא התנגדתי, והפעם גם לא הייתה לי בעיה להסכים לאנאלי. אבל בזמן שהוא היה בפנים, הוא החליט גם להחדיר צעצוע לאיבר המין שלי. בשלב זה כבר פחדתי ממנו עמוקות, וידעתי איזה עונש אכזרי מצפה לי על כל דבר קטן שאעשה שלא יהיה לרוחו, אבל כשראיתי את הצעצוע עומד להיכנס אליי (החדירה הכפולה הראשונה שלי, אולי מיותר לציין), צרחתי באופן אינסטינקטיבי ובלתי נשלט - "לא, לא, לא, לא, לא, לא!" הוא חייך אליי, אמר "את לא אומרת לי לא", בקול נוקשה ומעט לעגני (כאילו עצם הרעיון היה מגוחך), והחדיר אליי את הצעצוע בזמן שלא הפסקתי לצרוח, להשתולל ולהתנגד - עד שהוא סטר לי, כיסה לי את הפה ואיים עליי בכאבים חמורים יותר אם לא אסתום. אז סתמתי.
אם אתם תתי אדם חסרי לב, חמלה ונשמה, אתם רצים עכשיו לתגובות כדי להגיב "אבל זה סשן בדסמי!!!!! היית צריכה להשתמש במילת ביטחון!!!" תנוח דעתכם, סוציופתים חביבים שכמוכם, כי הייתי בת 18, חסרת ניסיון בבדסמ מכל סוג, ולא ידעתי שמילת ביטחון היא אופציה. השולט המהולל שלי אפילו טרח להגיד לי, כתחליף לשיחת גבולות, שאני יכולה להגיד "לא" מתי שבא לי, והוא יחליט - מתוקף תפקידו כשולט נבון שמבין אותי טוב יותר ממה שאני מבינה את עצמי - האם אני מסוגלת לעמוד במתיחת הגבולות או לא. שיהיה ברור - הוא תמיד בחר באופציה הראשונה, וה"לא" שלי מעולם לא היה רלוונטי.
ראוי לציין גם שכפרס על כך שסתמתי את הפה והפסקתי להתנגד, אהובי היקר הביא ויברטור ונתן לי להשתמש בו במהלך האונס כדי להקל על הכאב, ואפילו גמרתי בסוף. אני די בטוחה שהמטרה, יותר מכל דבר אחר, הייתה לגרום לי לגמור כדי שלא אוכל להגיד לעצמי שזה היה אונס. מי גומרת כשאונסים אותה? איזה מין זונה בבלית? אבל ממרום גילי וניסיוני, אני יכולה להגיד ש(במיוחד) אם את בחורה בת 18, עם ניסיון מיני מינימלי ואפילו מינימלי יותר באורגזמות, ומצמידים לך מג'יק וונד לדגדגן, את לא אחראית על התגובה האוטומטית של הגוף שלך לגירוי הזה. והאורגזמה שלי, נעימה ככל שהייתה, לא מבטלת את העובדה שצרחתי "לא" ועדיין הוחדר אליי חפץ בניגוד לרצוני. אורגזמה היא אף פעם לא הסכמה רטרואקטיבית, לא משנה עד כמה האנס שלי קיווה שאחשוב כך - ועד כמה זה הצליח לו, כמעט במשך עשר שנים, עד שהצלחתי להפסיק להאשים את עצמי.
האונס השלישי היה אולי המעורפל והאפור ביותר, אבל אירונית, הוא היה הראשון שהצלחתי לתייג בראש שלי כ"אונס". אולי כי הסיטואציה הייתה כל כך ביזארית ומזעזעת בשבילי - ה"אדון" שלי ראה לנכון להזמין חבר בן 50 ולתת לו לזיין אותי (שוב, אנאלית - נחמד שזה מוטיב חוזר), ללא הסכמתי המפורשת, וגם טרח להגיד לי באמצע האקט שהוא שילם לו 600 שקל על התענוג ולשאול אותי "איך זה מרגיש שזין של לקוח בתחת שלי". החלק האחרון הכה בי הכי חזק, כי הגוף שלי כבר היה מיומן בדיסוציאציות, וכמעט לא הרגשתי שום כאב פיזי מהאקט עצמו, רק ערפול ולחץ לא נעים - אז כנראה היה צריך להעלות הילוך בהתעללות המנטלית.
על המקרה הזה היו לי הכי הרבה תירוצים. זה קטע בדסמי, לא, להשכיר את השפחה שלך לאדונים אחרים? זה לא היה ב"Story of O" או משהו? בניגוד למקרים הקודמים, זה ממש לא התחיל כאקט בהסכמה עם מישהו שהייתי מעוניינת בו, אז לא יכולתי פשוט לקום וללכת, אפילו לברוח מהדירה? לא ידעתי מראש מה יקרה, מהרגע שהוא אמר שהוא הזמין חבר ושאני צריכה להתלבש יפה ולהתאפר? הוא אפילו שאל אותי אם אני רוצה, הזכרתי לעצמי - אותו גבר בן 50 שבשלב זה כבר הספיק לדחוף אליי אצבעות יבשות ולהצליף בי עד זוב דם - ויכולתי להגיד "לא", לא? בעצם, אני מזכירה לעצמי, הספקתי ללחוש "לא", ממש חלש, אבל שנייה לאחר מכן שמעתי את קולו של האדון הרחום והנפלא שלי צורח, "תעני לו ב'כן, אדון'!" וזה אכן מה שעניתי. באמת פחדתי כל כך, באמת הייתי חלשה כל כך, שלא יכולתי להמרות את פיו, בידיעה שגבר בן 50 שאני לא מכירה עומד לאנוס אותי אנאלית?
התשובה היא כן, שבאמת פחדתי עד כדי כך. הדבר שצריך להבין כאן, שקריטי להבין בכל מקרה של אונס במסגרת בדסמית, הוא שהאונס הוא רק קצה הקרחון, וכשאת מתעסקת עם סדיסטים אמיתיים, כאלה שבאמת רואים בך רק צעצוע, שק אגרוף ובובה להתעלל בה - יש דברים גרועים הרבה יותר מזין שנכנס אלייך בניגוד לרצונך. יש כוויות, יש חשמל, יש הפרשות, יש אלימות קשה, כאב מתמשך והשפלה לא אנושית - ויותר מכול, יש את ההתעללות המנטלית, החלק בתוכך שמשתכנע שבאמת אין לך שום ערך, ובאמת לא משנה מה יקרה לך ומה יעשו לך. החלק שעדיף לו להתנתק, לשתוק ולהפסיק להתנגד, כי מניסיון עבר, כל תגובה אחרת של פחד, של כאב ושל התנגדות רק תלהיב אותו יותר, רק תגרום לו להכאיב לך ולהתעלל בך יותר, רק תוביל לדברים ביזאריים ומחרידים יותר. עדיף להיות "נשלטת טובה", הביטוי המחריד הזה שרודף את קהילת הבדסמ, עדיף "להתמסר", עדיף להיכנס ל"ספייס" - כל המילים האלה שאומרים לנו כדי לרכך אותנו, כדי שלא ננסה אפילו לומר לא. אבל אני סיימתי להמציא תירוצים בשביל האנסים שלי ובשביל שאר הקהילה, להכחיש לעצמי את האונסים שעברתי כי אולי מישהו בדסמי ייעלב, כי אלה הדברים שהוא עושה בהסכמה וחס וחלילה שמישהו יעז לקרוא לזה אונס. אולי חלקכם באמת התחרמנתם קצת כשקראתם את תיאורי האונס שלי, אולי נזכרתם בסשן שעשיתם בהסכמה, אולי חשבתם לעצמכם, "טוב, אולי היא פשוט לא בדסמית, היא בטח סתם ניסתה לרצות את מי שהיא התאהבה בו". ומה שעצוב הוא שאני בדסמית מאוד. מה שעצוב הוא שאותנו הכי קל לאנוס, את הבחורות שבאמת אוהבות שמכאיבים להן, ששולטים בהן, שכופים עליהן - כי לנו הכי קשה להודות בזה כשמשהו באמת נעשה ללא הסכמתנו. אותנו הכי קל להושיב לשיחה אחרי האונס ולייפות את הסיטואציה, לעשות לנו גזלייטינג ולקרוא לזה "אפטרקר". אבל האנשים שעושים לנו את זה הם לא שולטים, לא בדסמים, לא אנשים שעוסקים באהבה חופשית ומשוחררת. הם פשוט אנסים שמצאו דרך קלה ומעניינת יותר לאנוס. הם אנסים שרוצים לשבור אותנו גם פיזית וגם מנטלית, שרוצים לראות את האימה בעיניים שלנו כשאנחנו מבינות שהלכנו צעד אחד רחוק מדי, שמתענגים על רגעי העונג הבלתי נשלט שאנחנו חוות תוך כדי האונס וההתעללות, כי מה לעשות, אנחנו באמת בדסמיות - ושמזכירים לנו את הרגעים האלה אם אנחנו מעזות לצייץ שאמרנו "לא".
אסכם ואגיד שהסכמה היא באמת לא דבר מורכב כל כך. אם לא קבעתם באופן מפורש ש"לא" זה לא באמת "לא", שעוצרים רק אם משתמשים במילת ביטחון - "לא" זה תמיד "לא". לא משנה אם הוא איש מערות טיפש, לא משנה אם את מאוהבת בו וכבר נתת לו להתעלל בך קשות, לא משנה אם הכריחו אותך באיומים לומר "כן". מעבר לכך, תפסיקו להיתמם ולהעמיד פנים שהכול "אפור" כל כך. זה אפור רק כי אתם מרשים לזה להיות אפור. כשולטים, שום דבר לא מונע מכם לעצור רגע את הסשן, לוודא ולבדוק שהכול בסדר, להציע פתחי מילוט ולהבהיר שהכול בסדר ושאפשר להפסיק, להציב גבולות ולהמשיך אחר כך. אם זה "הורס לכם את הווייב" (וכן, ברור לי שהעולם שלנו דפוק ולחלקנו הסכמה מפורשת אכן הורסת את הווייב), אתם תצטרכו לשאת את העול הזה כדי לוודא שלא הרשיתם לעצמכם להפוך לאנסים. אם זו פשוט הקרבה גדולה מדי בשבילכם, אם אתם מוכנים להסתכן בכך שהפרטנרית שלכם תשכב במיטה בנדודי שינה עשר שנים אחרי ותשאל את עצמה אם באמת אנסתם אותה - אתם צריכים לעשות בדק בית מוסרי ומהר. העונג המיני שלכם לא שווה את הרס הבריאות הנפשית של הפרטנרית שלכם, בשום מצב. ולכל הפחות, אם "התפלק" לכם, אם יצאתם אנסים "בטעות", כדבריו של האנס הראשון שלי - שלא תעזו להכחיש ושלא תעזו להאשים אותה או לזלזל בתפיסת המציאות שלה. קחו אחריות על המעשים הנלוזים שלכם, ותלמדו מהם לקח. תתפלאו, אבל בדסמ הוא לא זכות בסיס, הוא פריבילגיה שהפרטנרית שלכם נותנת לכם. ואם ניצלתם אותה לרעה, אתם חלאות אדם. תתאפסו על עצמכם ותתמודדו עם זה, כמו שאני התמודדתי עם האונסים שלי, ועם כל הדברים הגרועים בהרבה שקרו לי.
