לפני 8 שנים. 28 ביולי 2016 בשעה 23:43
תכננתי כל היום לעבוד. לסיים חומרים כדי לא ליצור לחץ בשנייה האחרונה שמתקרבת.
תכננתי.
יום לא משהו. מבולבלת. מצוברחת.
מקשיבה ל Yann Tiersen ועפה עם המוסיקה. חושקת לעוף ממישהו, עם מישהו כשהמוסיקה מווסתת את המקצב והתחושות, חודרת ומתערפלת בין ריגושי מגע ואהבה.
כל כך הרבה מחשבות ואירועים וזכרונות מעסיקים אותי. עבר בעיקר. מעט הווה. מחשבות על העתיד מבליחות בשברירים.
הענן היום נתן אות חיים וציין שאוטוטו נגמר לו המקום. רק שאני אדע.
זה הציף לי עצב על הזכרונות שנמחקו לי ולא תיהיה לי עוד נגיעה והתבוננות בהם. עם הימים והשנים רובם יעלמו.
נכנסתי ורפרפתי בתמונות שכן נותרו, שמזמן לא ראיתי.
פתאום ראיתי אותי ואת הזיון שלא נגמר. שכחתי שזה קיים שם. שכחתי שהצטלמנו יחד. מחוייכים.
פתאום ראיתי את מה שחשבתי שאבד ולא אבד. צילום מזכרת מחמיאה. כמה הודעות שהוא שלח ברצף בלתי נשלט, כשהוא קלט והיה חייב לשחרר כמו בלי שליטה, שאני הזיון הכי טוב של החיים שלו ושזה לא היה פוקס חד פעמי אלא שכל פעם זה היה ככה. שאף אחת אחרי כבר לא מעניינת.
הוא הוסיף עוד קצת.
זה כבר לא באמת חשוב.
היה בנינו חיבור מטורף. טירוף זה ההכי מדוייק שיכול לתאר את החיבור הפיזי בנינו.
ואז פתאום, אחרי שהמחשב הזכיר לי דברים מהעבר, רציתי לראות מה קורה איתו. גיליתי דברים שהעציבו אותי מאד בקשר אליו ואלי.
זה מעציב לי את הליבה גם עכשיו, שעות אחרי.
ויש את ארבעת הגברים שדיברתי איתם השבוע בטל. אני לרוב לא משוחחת עם כל כך הרבה בזמן כל כך קצר. אני עושה צעדי היכרות כל כך לאט. בכלל אני חושבת שהכל אצלי לאט. הכל. והחיים והזמן רצים מתוך עצמם. בשנתיים האחרונות אני לפעמים מרגישה שאני לא מספיקה ושאם אני רוצה להספיק אני צריכה לרוץ. אני לא אוהבת לרוץ. זה לא הקצב שלי. עוד לא מצאתי את הפתרון לזה.
בכל אופן, ארבעה. כולם התישו אותי. היה את האגרסיבי! הפסיכי השקרן שגם לא ממש הרפה. את הדכאוני המייבב. את זה שהרגיש לי יותר במונולוג של ראיון עבודה עם עצמו ואת האומן שמדי פעם נפלטה לו מילה שצפה מהביוב יחד עם תחושה מעט אגרסיבית
לא הבנתי את הדינמיקה עם אף אחד מהם.
אני לא מבינה איפה הפשוט והנעים והזורם. הריגוש והמשמח.
אני מתמצתת. אין מה לטחון עליהם יותר מדי.
אני רק יודעת שזה ביאס וזה התיש וברמה מסויימת נקודתית עשה לי רתיעה מלשוחח כרגע עם עוד.
גם הלהגיד שזה לא יתאים לי ולמצוא את עצמי סוג של נאבקת על זה שלא מתאים לי. מתיש ומעיק.
המחשבות מתוך השיחות והדינמיקה איתם גם רצות לכיוונים אחרים.
שוב חשבתי על פורומוני רשת.
איך זה שמרגישים שהיה לי מישהו וכולם פתאום מתעוררים ומתחילים איתי יחד. הרי לא שיניתי פרופיל ולא עשיתי שום דבר שונה. מה גורם לגל לסחוף אותי אל אותה אנרגיה בבת אחת, להביא את אותה דינמיקה מכיוונים שונים בבת אחת?
וגם נזכרתי כמה נעים לי כשמחמיאים לי שאני יפה ושמתחילים איתי
ואז יש את שחקן הפורנו שחתכתי מחיי. זה היה מקטע של עלבון גדול ממה שהייתי מוכנה להבליג עליו.
כתבתי לו מילים קשות. אני עומדת מאחוריהן גם במבט לאחור
גם אז וגם עכשיו ידעתי שכל מילה שם חריפה ולא פשוטה, כמו הסיטואציה.
אתמול הוא פתאום שלח לי הודעה.
שבוע עבר מאז שכתבתי וחתכתי ונעלתי.
מה נזכרת עכשיו?
ולמה לקח לך חודש לכתוב התנצלות?
חברה שלי אמרה שמה שהוא ניסח זו לא התנצלות גם אם הוא כתב שהוא מתנצל.
לי זה בעיקר מעלה המון שאלות ביני לבין.
למה קשה לי לקבל התנצלות כשאדם כבר מצליח להוציא את זה מעצמו. למה אני לא מצליחה להרפות מהכעס והכאב והעלבון
מעציב אותי שזה הסתיים כל כך מכוער. אני מבינה גם למה.
מעציב אותי לראות שהגעתי מולו למקום בו נגמרו לי המילים. התאמצתי כל כך הרבה להסביר לו ולהבין אותו ולקבל חלקים שלא פשוטים לי שנגמרו לי המילים.
הוא התנצל והוסיף עוד רבע משפט תלוש שלא הבנתי מאיפה זה הגיע ואני שתקתי.
אני מבואסת מעצמי שהגברים המושכים כל כך האלו שאני נמצאת איתם גורמים לי לתת להם קרדיט, לפעמים רק בתוך המחשבות שלי, כשלא מגיע להם אפילו לא מילימטר של מחשבה.
היום חשבתי על זה ששווה לייצר ממנו ילד.
הוא באמת עם גנטיקה מטורפת
אבל אז גם חשבתי שאני ממש לא רוצה שהוא יחנך ויגדל את הילד שלי
ואני בכלל לא רוצה כרגע ילדים זה פשוט מרגיש פספוס לתת לגנים כאלו להיעלם
כל אחד מהם תמיד גורם לי להרגיש שאני מפספסת גנים
ואני בכלל עוד לא רוצה ילדים!!
גם המחשבות הלא תמיד נשלטות על לעשות איתו שוב דברים במיטה מבאסות אותי.
אמרתי לעצמי שאני לא נכנסת לעוד סיפור של איש סקס. הייתי שם שנים. שנים משובחות ומרטיטות אבל הבטחתי לעצמי שאני לא מייצרת עוד לולאה כזו.
אז מה פתאום?
הפתאום מגיע מגבר הכי גבר שיש. הוא גבוה ממני ב 40 סמ וכולו חיטובים ענקיים, שרירים שלא נגמרים. הכל אצלו לא נגמר. הוא לא נגמר וכמה שאני מרגישה לידו קטנה, אני לא מרגישה לידו קטנה בכלל. יש כל הזמן קונטרסט פנימי כזה בתחושה שלי איתו. קונטרסט שמעלה בי המון סקרנות לא מסופקת.
הגודל שלו מטריף לי את הסקרנות. אף פעם לא הייתי עם מישהו כמוהו. הוא יפה בעיני כמו שהוא חטוב וסקסי ברמות היסטריות.
מדייט אחד ספציפי, פתאום המגע בנינו הפך למדוייק. הוא נוגע בי בדיוק כמו שהכי עושה לי את זה. מבלי שאני אצטרך להסביר. והאיך שהוא מנשק אותי. אף אחד אף פעם לא נישק אותי ככה. נשיקות מוזרות מוזרות ונעימות נעימות ובא לי לישון איתו. להירדם על הגודל הלא נגמר שלו
ואני מרגישה איתו כל כך נוח. לא צריכה לחשוב. הכל היה טבעי כל כך
אני מרגישה איתו נוח?
אני לא בטוחה כבר. הוא פגע בי והנכויות שלו כל כך קיצוניות שזה מוריד לי את הכל. אבל הנה. לא הכל יורד. נשארות תהיות.
הוא מרגיש לי מהאנשים שיש בינם לביני משהו נורא חזק ובמקביל מאד לא בריא ואז כל פעם צד אחר נזכר להשמיע קול, לגשש
וגם חשבתי על איש השוקולד השבוע. קולגה תגיע בדיוק למקום בו הכרתי אותו. לי כבר אין נגישות לשם. אני לא מכירה אף אחד שמגיע לשם ופתאום היא שאלה אם מישהו ירצה להצטרף. אני תוהה אם הוא חזר לחיות שם או נשאר באזור בו הוא גדל. עברו כל כך הרבה שנים. אני תמיד תוהה כמה ילדים כבר יש לו ואם הוא מאושר ואיך נראים החיים שלו.
תמיד יש לי געגועים אליו. לשלווה שהיתה איתו, לאשלייה ולקסם האין סופי. בכל זאת חשבתי להגר ליבשת אחרת כדי לתת לנו סיכוי.
אני חושבת שהוא הגבר הראשון שנמשכתי אליו ברמה שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
עד היום מחשבה עליו תרעיד בי משהו בפנים. הוא היה סוג של מושלם מבחינתי. הייתי מוכנה לתת הון קטן בשביל להרגיש את העור שלו שוב. לא הרגשתי מעולם מישהו שמרגיש עם עור כזה. כמה הייתי רוצה לחוות איתו מגע וסקס היום, כשאני עם המיניות שיש בי היום. כמה הייתי שמחה אפילו רק לדבר איתו, לראות איך הוא התבגר ולשמוע מה שלומו.
רציתי להזדקן איתו. להינות להתבונן בו חרוש קמטים וסקסי.
כבר הרבה זמן איכשהו יצא לי להיות רק עם גברים שחורים ממדינות שונות בעולם. כל אחד מהם, מהמעט שהיו, מגיע עם גוף הזוי ועם תסביכים או שוני הזוי לא פחות
אני לא מבינה למה אני ממשיכה להתעסק בהם ובמחשבות שנובעות מהם
חברה שלי אמרה לי שאני קשה מדי עם עצמי ושאני צריכה להפסיק
