ראש השבט מספר...

אני פשוט מדלג זמנים ותקופות..לעיתים ישנם דברים שרציתי לספר לכם. אבל זה דורש כתיבה לאורך זמן. אני עצל מידי לשם כך אז על סיפור מסוג זה אוותר בשלב זה, כמו הסיפור איך הגעתי לקניה. איך נהגתי יותר מ4000 קמ בג'יפ עם חצי מליון דולר בערכים של אז, בצורת זהב ויהלומים ,חבית של דלק ממלאת את הג'יפ מאחור,איך אני נוהג ומסיע מסיע את בעלת האוצר, בחורה יפיפיה אירית שעבדה בקזינו[סיפרה שעבדה כקרופיה..מילא.] בלוסוטו והדרך היחידה שלה לצאת משם החוצה מבלי לעבור מכס או בדיקה, היתה בנסיעה לאורך אפריקה עד קניה..נשמע מתאים לספר וסרט. אבל האמת מעל ומעבר לכל סרט אפשרי..

אז הגעתי לקניה. הנערה העשירה והמאושרת נתנה לי במתנה את הרכב וכסף וטסה לה לאירופה, אני נשארתי בקניה. היו לי שם חברים שעבדו באונברסיטת ניירובי במחקר מקביל למה שאני חקרתי בארץ. אז תכננתי להגיע לבקר. בנתיים ישנתי באיזה מלון די מסריח עם חשמל שמהבהב או נעלם מדי כמה זמן.
בבוקר התעוררתי שמחצית זבובי אפריקה חגים סביבי. כנראה שהחצי השני של הזבובים לקח הכל.. נותרתי רק עם מכנסיים קצרים. בלי הרכב ,הארנק ותעודות.. השומר בשער לפתע שכח לדבר אנגלית, השוטרים שהגעתי אליהם בטרמפ לא היו ממש מעוניינים לשמוע או בכלל להיות במידה זו או אחרת אופטמיים. אבל הייתי זקוק לאישור של גניבת הדרכון.
הפקיד באכסניה הרשה לי להשאר לישון לילה נוסף ללא תשלום. לקחתי עיתונים לחפש עבודה, אין לי אופציה אחרת. ואז נכנסת בחורה ושואלת: " מישהו מעונין בעבודה?":
זהו. מצאתי עצמי מתגורר עם משפחה אמריקאית, שותף למיטה לבחורה דנית. ומסיע כל בוקר שני ילדים אמרקאיים מפונקים לבית הספר ואוסף אותם שוב אח"הצ, יש להם הסעות אבל הם מפונקים מידי. האבא לא מסיע כי נוהגים הפוך בשבילו. ואמא? לא היתה בכלל.. לי זה התאים והיה נוח..
לאחר כמה ימי מחשבה נגשתי לשוק בניירובי. עם כסף שלקחתי כמקדמה נגשתי והתעניינתי אצל המוכרים אלו פסלי עץ הכי נמכרים, שם לכל כפר או איזור יש את הסגנון שלו. קניתי 5 פסלי עץ פשוטים יחסית.
ישבתי וגילפתי פסל אחד שלדעתי חיבר את כל מה שהיה מושך בכל פסל ופסל. אם צורת הישיבה או תנועת היד איבר מין, ויצא פסל מעט פשוט מידי. מין סגנון פרמיטיבי יחסית.
הסתובבתי באיזור ניירובי. בכמה כפרים. יש בתי קפה תה שנכנסתי אליהם, דברתי עם אנשים שאלתי. לבסוף מצאתי מישהו שמוכן להעתיק 100 פסלים כפי שעיצבתי תמורת מחיר סביר[ הם שם גנבים שחבל על הזמן, אבל זה גם צורך קיומי עבורם]
הבטחות שלהם לזמנים ותירוצים הם דבר שציפיתי לו. ואכן כך היה. אבל שכרתי מישהו מהכפר שייצא למכירה. הוא כנראה קרוב של הפסל כי לפתע הכל היה מוכן.
המכירות היו מעל ומעבר.הצלחה שחשבתי שתגיע ,אבל לא כל כך מהר. תיירים ממש חטפו את הפסלים. ועוד כמה אנשים התגייסו לייצר ולמכור.
היה לי ברור שהם גם עובדים עלי מייצרים לבד ומוכרים במקום אחר. אבל נגד זה אין לי הרבה מה לעשות. בנתיים עזבתי את המשפחה האמריקאית ועברתי לגור עם בחורה יפנית שניהלה מסעדה יפנית בעיר. בחורה עדינה ומתוקה. אבל, אם הייתי עושה לה טיפול שורש בלי הרדמה. בטוח שהיא היתה גומרת מהכאב.. לא היו לה גבולות כלל.
לאחר תקופה די קצרה העברתי לה את כל העסק. קיבלתי את הדרכון שלי. וחזרתי לנוח.