ראש השבט מספר...

במשך תקופה של כמה שנים הייתי מגיע לקלן בגרמניה לתצוגה ומכירה של עבודות שלי. ביום הראשון של הפעם הראשונה שוחחתי עם בחורה מאד סקרנית. אחכ קבענו שנפגש לאחר הסגירה ונלך לאכול. אז לא הכרתי כלל את העיר וזו היתה הזדמנות טובה ונעימה. היה קר בנובמבר. לא הרבה אנשים הולכים ברחוב.

תוך כדי שיחה היא מספרת לי מעומק ליבה כל היא תמיד מרגישה לא שלמה ולא מושלמת, כאילו לא מיצתה ולא הגיעה לשלמות.
התכופפתי לערוגה שמתחת לעץ בשדרה ולקחתי משם באקראי חלוק נחל כהה מעוגל וחלק בגודל חצי שקל לערך, הנחתי לה את האבן ביד והובלתי אותה מתחת לעמוד תאורה.
"הביטי באבן" אמרתי לה, "האם האבן כאבן מושלמת? "
היא לא הבינה בתחילה. לחצתי עוד קצת. "הסתכלי טוב טוב על האבן, היא לא ממש עגולה יש בה חורים קטנים וסריטות, הצבע לא אחיד גם לאור הפנס ניתן לראות את זה, נכון?"
" כן" השיבה "זו אבן כי זה מה שהיא אבן."
" ויש עוד אבן אחת בדיוק כזו לפי דעתך? יפה ומושלמת כמוה?"
"לא" ענתה.בטוחה שאין עוד אחת, היא אחת ויחידה."
" אין אדם" אני אומר לה" שיכול להיות טוב מאד בכל דבר כל הזמן. אין דבר כזה"
"כל אחד יש משהו שהוא מוכשר בו",
אני ממשיך" צריך להכיר בחסרונות ובפגמים, אם לא הצלחת במשהו שרצית ולא למדת מזה. זה כשלון,
כך גם האבן. עברה הרבה נשרטה, נגרפה ובסופו של דבר הגיעה לידייך מושלמת וכל שריטה בה היא נסיון חיים,

"גם את. עם כל מה שיש לך את אחת ויחידה. שימרי את האבן בכיס וכל פעם שתרגישי שאת לא מספיק מושלמת. תאחזי באבן שהיא רק שלך ולאף אחד אין עוד אבן כזו."
כעבור יומיים הגיע עם שתי חברות מעט לפני סיום יום המכירות, הראתה לי את האבן ובקשה שאתן לחברות שלה אבן ואסביר להם, היו ממש נבוכות וחיכו בחוץ שסיימתי. הזמינו אותי לבית של אחת מהן שהיה קרוב. על קפה ועוגיות שוחחנו על אקולוגיה, על הבית שאני בונה ביער. הראתי להן תמונות ושלפתי מכיסי אבנים שאספתי בדרך ונתתי להן.
למחרת הנערה הראשונה שפגשתי. בייטה שמה,בקשה שאבוא שוב לדירה ליד. ושם היו כעשר בנות צעירות היתי מוכן עם האבנים בכיס וחילקתי ודיברנו. ונשארתי לישון שם כי היה מאוחר, למחרת בבוקר העברתי את החפצים שלי לדירה שהיתה קרובה מאד למקום התצוגה וחסכה ממני נסיעה ברכבת תחתית.
וכן היו מגיעות בקביעות בין 10 ל15 בנות צעירות לדבר לשאול ולכולן היתה אבל מעוגלת חלקה בכיס.
שנה לאחר מכן, שוב נובמבר והן כבר כינו אותי סנטה קלאוס. מגיע מארץ הקודש עם מתנות עבורן.
ומידי ערב הגיעו עוד ועוד נערות ומעט מאד גברים. וכל אחד הביא משהו איתו.לא היה מצב שהסתובבתי בעיר ולא הצטרפו אלי אנשים בדרך,והיו מגיעים לומר שלום וחלק נכבד מהמכירות היה לקבוצה הזו. כי היו הדברים באים ממקום אישי עם סיפור.
ועוד שנה חלפה. וכבר קיבלו אותי בשדה התעופה. עזרו לי לארגן הכל. כמה בנות בכל פעם נשארו להסביר ולמכור. בהחלט היו טובות ממני. הגרמנית שלי לא הספיקה לכלום.
אבל הקור, הלחץ האנטנסיבי. המון עבודה של הכנה מחשבה והנסיעה. בסהכ היה קודר אפל וקר. העדפתי להפסיק את הנסיעות האלה ולנוח בארץ. אבל השארתי שם המון חברים. וזה פתח לי פתח למכירות בגרמניה.