|
|
|
מלאה בסימנים כחולים,
מהצוואר ועד הכפות רגליים
סימנים של צילומי שיניים,
לסתות פעורות מסמנות לי את כל הגוף
ואף אחת מהן - לא הלסת שלך
התחת שלי שורף,
אני לא מסוגלת לשבת או לעמוד
שטפי דם מחומשים נחים לי על הישבנים
ואף אחד מהם הוא לא מנחת זרועך
שתיתי הלילה, שתיתי הכל
ליקקתי, מצצתי ואכלתי עד שלא נשאר מקום בגרוני
אבל זה לא התקרב לטעם שלך
ואז תוהה אמר לי "כל מה שצריך זה רק להוסיף את האות ט' "
יש גברים, שכשהם רואים שקיות אשפה - זה מעורר אצליהם זיכרון אליי
כל הזכויות שמורות ל 'תוהה על עצמי' הלא הוא הגבר שרואה בי שקית אשפה עם שרוך שנקשרת בקלות
יום טוב :)
אני מצטערת,
מי מכם שמכיר אותי יודע שאני מקפידה על התנהגות
הולמת, מעודנת, מנומסת, פוליטקלי קורקט, חביבות וחינניות יתר וכד'
אך סילחו לי, באמת שלא אכפת לי, באמת שנמאס לי ובאמת שהתעייפתי
והדבר היחיד שבא לי ושאני יכולה להגיד זה -
בא לי זין!
עוד מבית החלומות המטורללים:
כרית, חושך, עצימת עיניים, מפגש עם התת מודע.
...
היו לי שתי אחיות – אחת קטנה ממני בשנה - שנתיים, והשנייה גדולה בדיוק באותו המרווח.
הקטנה יותר הייתה שרמוטה יפיפייה וקטנטנה שדאגה להזדיין עם כל איבר גברי באיזור בו גרנו.
והגדולה הייתה המדליה של המשפחה – חכמה, מחושבת, רגוע ולא התעניינה כלל בסקס.
ואני? אני הייתי אני – פלרטטנית, ביישנית, חצופה, מעצבנת וכו' (מי שמכיר יודע).
בכל אופן, שלושתינו התגוררנו באיזור כלשהו בעיר שהייתה מאופיינת בשוק שדמה מאוד לשוק 'מחנה יהודה' בירושלים.
אני ואחותי הגדולה מצאנו את עצמינו משוטטות בין בניינים נטושים, מלוות במרצה זקן וקריפ, וכשאני אומרת זקן ,הכוונה לזקן קלאסי – שיער אפור ארוך, קמטים בכל פניו, הליכה שפופה טיפה וקול צורמני (כיאה לקריפ).
תוך כדי הסיור המוזר הזה אני והמרצה היינו עסוקים בלהתחיל אחד עם השנייה ויצאתי מהכלים בכדי להדליק ולגרות אותו (!) והמוזר יותר שהייתי רטובה לגמריי מעצם היותו שם (התת מודע מזכיר לי שכדאי ללכת ולהזדיין כי המתחים הצטברו),
אחותי הגדולה (שלבשה את דמותה של חברתי הטובה ביותר לאורך כל החלום) הסתובבה בין כותלי המבנים וחקרה את כל מה שנקרה בדרכה.
הוא הוביל אותנו לבניין מפואר שהיה ברור שנבנה באחת המאות הקודמות והעלה אותנו לקומת ה'אמצע' של הבניין. שם – הוא הראה לנו דירה ע-נ-ק-י-ת שנועדה "לרשותינו" כך הוא אמר ואט אט התחיל ללחוץ על כפתורים נסתרים ולגעת במתגים בקירות שפתחנו בפנינו 'מעבדה' מאובזרת בכל מה שחנון מעריץ גיבורי סופר על יכול לרצות:
היו שם צ'יפס פרינגלס שהפכו לכנפיים,
כדוריות שקופות (שבדיעבד אני מבינה שנלקחו מהסרט 'הצלצול') שהשתדרגו לפצצות
מחשבים, אביזרי ביגוד, וכמובן עוד המון חדרים נסתרים מאובזרים בכל טוב
בלי הרבה מילים, היו ברור שאני ואחותי הגדולה הופכות ליהיות גיבורות על/מרגלות סמויות בעלות גאדג'טים מגניבים
בתוך כל ההתלהבות הזכירה לי אחותי הגדולה שאחותינו הקטנה והשובבה הייתה אמורה ללכת לאיזו שהיא מסיבה וכדאי ללכת לבדוק לשלומה – הקטנטונת הייתה ידועה בתור עבריינית רודפת זין אז זה היה נראה לי כמעשה הנכון לעשות ולכן יצאתי לחפש אותה.
מהר מאוד מצאתי אותה מפלרטטת בגסות יתרה עם מנהל בר כלשהו במסיבת טבע (שבכלל לא הייתה בטבע) והסתבר שאותו המנהל בר בעצם היה מטורף עליי ורדף אחריי כבר 123432343 שנה והיא לא ידעה מזה.
אני לא זוכרת איך ולא יודעת איך אבל מצאתי את עצמי במרדף דרך כל השוק עם אחותי הקטנה ובאמצע הדרך נקרה בדרכינו אותו מנהל בר עם עגלה וילד (!) בתוכה.
אחותי בחרה להישאר ולהמשיך את דרכה איתו ואני המשכתי לרוץ כאילו נשימתי תלויה בזה –
לא זכורה לי סכנה או איום, אבל זאת בהחלט הייתה אחת הריצות הכי משחררות שעשיתי אי פעם
...
כל החלום היה מפורט עד כדי צורה קיצונית, האורות, המוסיקה, התחושות והאוויר היו מסונכרנים בצורה מופתית
ואני שואלת את עצמי - מה לעזאזל?!?!?
"את נראית 'fierce', בגלל זה כולם רוצים לשרת אותך" - אמר לי ידיד שלי אחריי שקיבלתי כמה וכמה הצעות השתעבדות אליי במהלך מסיבה.
אני לא בעלת עטינים שופעים שנדחסים למחוך ומבטלים את האופצייה לשרשרת,
אין לי כתפיים רחבות או לחילופין רזון קיצוני המתנוסס לגובה,
אני לא מתהלכת בין כולם עם מבט של "איפה הקורבן הבא שלי" (טוב נו, אוליי קצת 😉 )
מאוחר יותר באותו ערב, חברה שלי קבעה קביעה נוספת "החפצה היא חלק בלתי נפרד מהצד שנשלט – אם לדוגמא את לא אוהבת שמתייחסים אלייך כמו אל חפץ, סימן שאת לא ממש 'נשלטת' , החפצה – אמורה להרטיב אותך".
זה גרם לי לחשוב על סטיגמות, קיטלוגים, קלישאות, נורמות ואלה ה'לא תואמים' את הנורמה.
אני חייבת להודות שהגילויים הללו די העציבו אותי.
האם כשאת לא בוחרת לשתוק אלא את בעלת עצמאות ועמדות משלך ובשעה שאת לא משדרת פגיעות, תמימות או לחילופין זנות, האם זה מבטל בעיני המתבונן את היותך בעלת רצונות לשרת, לכאוב ולהיות מושפלת?
האם העובדה שאני לא זוחלת על ארבע 24/7, או שעל מנת שארד על ארבע מול הגבר שלי עליו ליהיות שווה משהו ועד אז אני מאובזרת במבט פלדה וחוצפה אין סופית – "הופכת אותי" בעיני ה'בוחנים' ובכלל ל 'לא נשלטת'? (כי כך מכתיבה כביכול החברה)
אם כך הדבר, הרי שחבל לי ועצוב לי. זאת צרות עין ופספוס המהות לדעתי.
אני אישית בעד אינטרפרטציה אינדיבידואלית של כל דבר – בריא הרבה יותר לדעתי.
(כמובן שרצוי וכדאי שיהיה קווים מנחים כלליים, אחרת בעולם בו כל אחד היה אינדיבידואלי היינו חיים בתוהו ובוהו וזה מטבע הדברים – מבטל את האינדיבידואליות)
בכל אופן, אז הרהרתי לי אחריי המשפט של אותו ידיד ואחריי הקביעה של החברה והגעתי למסקנה שיש פגם במערכת הכללית –
החברה שלנו ידועה כחברה שופטת, לטוב ולרע שבדבר –
רושם ראשוני, שיפוטיות מעטה והרצון להצמד ל'זרם הכללי' שומר על איזה שהוא סדר וחילוק הגיוני של החברה.
אוי לי אם כולם היו אוהבים את כולם ללא אבחנה ושיפוט (למרות שאז בטח היינו נראים כמו פוסטר מה-60 והיינו עורכים אורגיות המוניות בגנים ציבוריים וזה רעיון מעניין)
בכל אופן, החברה שלנו שיפוטית, שטחית וברוב המקרים לא עושה צדק עם האדם.
בדסמ- כמו כל דבר בעצם, נתון לדעתי לפירוש אישי ופרטי בתוך תוכו של כל אחת ואחד, כמובן ברור לכולנו שיש א' ויש ב' ואלו הם היסודות
אך העדפות, סטיות ודפוסי התנהגות, הרי שזה פסול ושטחי – בדיוק כמו בעולם הלא בדסמי – להכתיב.
אני לא אוהבת את הגישה שאומרת שעל כל אחד מהצדדים להיות מובנה בתוך תבנית מסויימת, דפוס התנהגות ולבוש, הרי – איפה כאן ההתמסרות, ופריצת הגבולות לגירויים אין סופיים ובלתי פוסקים?
ולסיכום, כי כבר איבדתי את הפואנטה אבל אתם הבנתם את המסר העיקרי,
בדסמ או לא, אנחנו (לצערי) תמיד נמשכים למה שקל יותר, זה מוריד מהערך שלנו כבני אדם, מי שלא מאתגר את עצמו בחדש, באחר, בשונה – לא מרוויח כלום ורק ממשיך את חיי היום יום הדי בנאליים שלנו.
ברור לי שאני לא אחולל שינוי (לפחות לא פה) ולא זאת המטרה
אבל תפתחו את הראש קצת, זה יכול לעשות לכם רק טוב
שבוע מצויין :)
אחריי שכמעט תוך שבוע סיימתי את שלושת העונות של 'משחקי הכס'
אני יכולה להגיד בבירור ובלי צל של ספק
לכל מי שמגדיר את עצמו שולט - ביזארי, אקסטרימאלי, מגאטרון, 24/7, סאדיסט מושבע מגיל שנה וכו' - יש לכם עוד לאן לגדול.
עד שלא ראיתם בחורה הורגת במו ידיה וקלטתם שנעמד לכם הזין ומטפטף לכם ריר מצידי הפה כתוצאה מהמחזה,
עד אז, ג'ופרי - ילד בלונדיני, בן 14, עם כתר על הראש וחוסר זהות עצמית - שם את כולכם בכיס הקטן.
שבת מצויינת :)
אני מתעוררת בפתאומיות, מקיצה מתוך חלום מלאת זיעה ומתנשפת
סיוט פקד אותי הלילה, עלייך כמובן
שכבתי מולך, מתחתייך, מעלייך
פעורה, חשופה, נתונה, שבירה,מאמינה, ממושמעת כיאה לכלבה מתלמדת
ידייך חפרו בי
לשונך ליקקה את שפתייך בחמדנות, בתעווה - תנועה שכה אופיינית לך
עינייך בעלו את עיניי
בחרתי להפסיק, בחרתי לקתוע אותך הלילה כפי שמעולם לא עשיתי במציאות
שלפת את ידייך מתוכי והטחת בי מפל מניפולציות שבזמנו הרגיש לי כ"רגע אינטימי שאנו חולקים"
הייתה שם פינה בחלום ובה מצאתי מסתור ממך
בכיתי, ברחתי מעצמי וממך לכל עבר
מגעיל, מבוגר, נצלן, חמדן, חרמן, מסכן
חלמתי עלייך, שוב...
...
אני חושבת שהקשה ביותר זה שאין מול מי לפתוח את הדברים, כי מה תגידי?
"הכרתי גבר באתר סאדו מאזו,
גיליתי שהוא בגיל של אמא שלי - אה לא, רגע, הוא שיקר לי ובעצם היה מבוגר יותר
זה שיחק לי מצויין על ה'דאדי אישיו' וגרם לי לרצות לזיין את אבא שלי
הוא נתן לי מכות עם חגורה, שלט בחיים שלי, הקציב לי את האוויר שנשמתי - נהנתי מזה
אבל אז התברר לי שהוא נשוי, נרקסיסט וקצת לא יציב נפשית
מה דעתך על זה?" - לדעתי, זה לא מסוג הדברים שפותחים בפני כל אחד.
...
בנות יקרות שלי,
כשאנחנו נכנסות לכאן, לאתר הזה, אנחנו מחפשות (חלקינו בתמימות וחלקינו פחות) שלל דברים.
מי רוצה מגע של חגורה על עורה ומי מחפשת כאן את החיבה והאהבה שלא מצאה לה בחוץ.
כשאנחנו נכנסות מזהירים אותנו, אלו שרוצים בטובתינו ואלו שעורבים למעידה הראשונה.
אם הייתה לי דרך (ויש רק שהיא לא כ"כ פוליטיקלי קורקט) הייתי מציגה לעיני כל את אלו הידועים לשמצה כאן, אבל כל דבר בעתו.
אז יקרות שלי (ואני עודני חלק ממכן) שימו לב למי אתן נותנות לגעת בכם,
הנצלנות והרוע לא תמיד נגלים לעין ולפעמים אנחנו בכלל לא שמות לב, כי מטבע הדברים הרגשות שלנו מכהים את החושים הנשיים שלנו.
תבדקו, תשאלו, תחקרו, אל תתביישו.
זה בסדר שאתן רוצות להזדיין קשורות, על ארבע וללקק קערות של כלבות, אבל סמכו עליי – עדיף להזהר מאשר להצטער.
אוליי לחלקיכם זה ישמע יומרני, מתנשא או ממורמר,
אבל אם נכנסה לכאן אפילו מישהי אחת חדשה וטרייה היום – אוליי אני את שלי עשיתי.
הערת שוליים:
בין כל ערימות הזקפות, הזקנים, האבות, המניפולטיביות, הנזקקות , השקרים והסבים שפה, אהבתי המון ומצאתי גם את אלו שאני אוהבת היום,
אך הייתי מוותרת על אותם האירועים שגררו את הזיכרונות והחלום הלילה בכל מחיר.
בחזרה לישון, לילה טוב :)
אני אוהבת להגיע למקום הזה
כל המותר הופך לאסור
כל הגבריות זוחלת ונוזלת על 4 בריצפה
כל הנשיות בעלת חזה חשוף ופטמות אדומות וצבוטות
ישבנים מעוטרי תחרה מרצדים כמו בתוך משחק פיקסלים ישן
המוזיקה מהפנטת והערפל של הסיגריות מנמיך עוד יותר את התקרה
החמצן נוטף, מלא בהורמונים, פרומונים ואסטרוגן
אין פה גבולות, אין חוקים, כאן - הדמיון הוא החוק שלך
הרעב, החיוכים, השנאה, הכמיהה, החרמנות
ההתמסרות השלווה שמקיפה את כולם ללא אבחנה מאיזה צד של השוט הם נמצאים
אני אוהבת להגיע למקום הזה
...
אחריי סופשבוע שכזה, אפשר רק להגיד תודה לאלו שדאגו שהוא יהיה מושלם ולאחל לכולם שבוע מצויין ומלא בחיוכים :)
אז תודה וחייכו :)
לפעמים, כשהכאב מתכנס לו בלב
אני רוצה לשאול אותו
"כאב, על מה אתה חושב?
תגיד, האם הגעת לכאן מתוך נקמה?
או שפשוט חיפשת לך פינה חמה?"
הוא לא עונה לי ומשאיר אותי ללא מילים
ובינתיים בונה לו קן, בתוך תוכי, עמוק בפנים
אני רוצה לדעת אם מתוך מחשבות זימה הגיע
או שפשוט התבלבל ובטעות בתוכי הופיע
האם הוא חי כל חייו בעצבות ובדידות
ולכן בא לקחת את ליבי – שיהיה לו לשותפות
לפעמים אני תוהה מה המטרה שלו כאן?
למה בעצם הוא יושב שם ימים ולא נעלם?
אבל הוא שותק, ותווה לו כורים
מתענג לו על ליבי – על כל החדרים
יושב, מקנן ומכסה כל תסית דם אדומה
שלא יתבלבלו וידעו שהוא נמצא
אתה יודע מה כאב?
אני חושבת שלפעמים זה לא בסדר, לבוא ולהתנחל למישהו ככה על הלב
אתה תמיד מוזמן ותמיד מבורך
תמיד יש לך כאן מקום, כשהכל מתהפך ונלקח
אבל מה הטעם בלהשתקע בתוכי סתם, ימים
להדיר שינה מעיניי ולגרום ללילות לבנים
הרי אף אחד לא מרוויח ואתה – רק מפסיד
אתה מדמם בתוכי יום ולילה ולא נותן לעצמך להגליד
אז אוליי, אם תשמע זאת ותבחר להקשיב
תדע שכאבך במקומו מונח
אבל אני רוצה את השמחה לעצמי להשיב
כי כורי הכאב שלך, אכלו לי את הלב
ואני מאוד רוצה לחייך, אז עמך הסליחה ולהתראות כאב
אבל הוא עקשן ונשאר במקומו
איש לא יזיז אותו – עד שהוא יחליט בעצמו
אני תוהה לפעמים אם עוד יש לו לאן לגדול
כי לעיתים התחושה שדפנות הלב יותר לא מסוגלות לסבול
יום אחד הוא יקום ואט אט יתחיל להתקפל
כי גם לו ימאס בתוכי כל היום להתבטל
הוא יארוז את עצמו לתא קטנטן
ולפני שילך ישאיר לי הודעה על פתק לבן:
"תודה לך יקירה,
ששיחררת אותי מהגזרה המרה
פעם, כישפה אותי מכשפה ואמרה לי לפקוד
את ליבך יום וליל – עד שלא תוכלי עוד
אז סילחי נא לי, אם עוד מדי פעם אחזור
לחפש לעצמי מחסה מהניקור והקור
רק זכרי שגם כשאופיע
לא בא אני – אותך להכניע
אלא זהו עניין של הרגל, של שיגרה
וגם עם השנים פיתחתי לליבך - קצת אהבה"
:)
מחר
ספייס או דאנג'ן,
מה תאמרו?
