וניליות, חגורה ומה שביניהם

אני רואה הבהוב שנובע מהטלפון שלי וניגשת לראות.

"היי ניקולט, יש לי שאלה טיפה מוזרה, אפשר?" – אני מקבלת הודעה מאחיה הקטן (18 וחצי) של חברתי הטובה ביותר

"בטח נשמה, דבר" – אני עונה כיאה למי שנחשבת ומחשיבה את עצמה כבת בית ומשפחה בביתם.

"איך אני יודע מה הגבולות של הבחורה בסקס?" – תמיד אהבתי את התקשורת ביני ובינו.

מדי פעם, פעם בשבוע או חודש שולח האחד לשנייה (או להיפך) הודעה הגורמת להרגשה כללית מצויינת והעלאה בביטחון העצמי.

השתעשעתי שהוא בחר לפנות דווקא אליי והשבתי בהודעה "תנסה, מקסימום תקבל לא, רק חשוב לקבל את ה'לא' הזה ולכבד. אנחנו מתות ש'מקשיבים לנו ומכבדים אותנו'."

"אוקיי" הוא עונה ומוסיף "חחחחחחחח" שמהווה תוספת בלתי נפרדת לכל הודעת טקסט בימינו.

"מי זאת ומה חשבת לנסות?" – אני בחורה אחריי הכל ואוהבת סיפורים ורכילויות ולכן אוספת כמה שיותר מידע על כולם, בכל מקום ותמיד.

"סתם סטוץ, חשבתי לנסות קשירות"

אני בוהה במסך ומחלקת במוחי לשניים את מה שאני קוראת:

1. אחיה הקטן של חברתי הטובה כפי שמשתמע מהכינוי הזה, תמיד היה בשבילי כמו אח קטן. חמוד, משעשע, ילדון ועוד נשמה לדאוג לה. אין מה לומר ובשנים האחרונות הבחור באמת התפתח, רכש לו כמה סנטימטרים לגובה והתאבזר בכתפיים רחבות וידיים שריריות. שמתי לב גם, שבשנה האחרונה נוספה לו כריזמה וביטחון ואכן ניכר היה כי הוא גילה שישנם עוד כמה שימושים לאיבר המין (מה שכמובן, גירה את מוחי הסוטה כי מי לא רוצה להזדיין עם האח של החברה הכי טובה? לא? אף אחד? אוף, אוליי זאת רק אני).

לפתע נפל לי האסימון שהוא מזיין וכפי שהתברר בהמשך לא מעט מה שהופך אותו לזכר מן המניין שיכול לספק.

לא רק שהוא מזיין אלא שהוא לא מחפש אהבה ופשוט נהנה מחיי המין ומהעולם הרחב שנגלה מולו.

2. לחלק השני של המשפט – "קשירות".

הילד הזה שרכב לידי על אופניים עם גלגלי עזר, התינוק הזה שהתאהב פעם ראשונה בגיל 12 וכאשר נשבר לו הלב ישבתי עם אחותו וסיפרתי לו שיהיו עוד אחרות, הילד הזה כנראה כבר לא ילד והתינוק יצא מהחיתולים ועכשיו חפצה נפשו לקשור בחורות?!?

"בסדר גמור, תנסו אזיקים, מקסימום יהיה 'לא', ואז – תזכור אנחנו מתות על זה שמכבדים לנו את ה'לא' " אני עונה כגורם חיצוני וכמבוגרת אחראית  

"היינו באזיקים היא התלהבה, חשבתי קצת להתקדם"

אוך, אני והמוח הסוטה שלי, אני ישר מתחילה לחשוב שלא מדובר כאן בפלפול של העיסוקים בחדרי המיטות אלא שיש כאן משהו מעבר.

אני מחליטה לזרוק מושג לאוויר ולראות מה תהיה התוצאה

"מה, שיבארי וכאלה?" אני שואלת

"איך את יודעת מה זה שיבארי?" אני מקבלת בחזרה ומבינה שפה – נפלתי.

"מה לך ולחבלים?" אני שואלת "בתמימות" לגמריי

"אני אוהב, להכאיב, לקשור, הרבה יותר מהנה מסתם סקס"

אני בצעדי דרדסים מנסה לברר אם הבחור נהנה משליטה והאם הוא מכיר את הבדסמ, אני יורה שאלה שנראה נועז לשאול את אחיה הקטן של חברתך הטובה ביותר אלא שהוא כבר לא באמת אחיה הקטן של חברתך הטובה ביותר, זאת אומרת, כן, אבל בשדרוג לגבר שרמנטי שנהנה משליטה (כנראה)
אז אני שואלת "אתה יודע מה זה בדסמ?"

"בטח, אני כבר איזה שנה בתחום"

בום!

נופצה האשלייה למליוני רסיסים, הילד שכבר לא ילד, הבחור שכבר בדרך ליהיות גבר, הבולבול שכבר כנראה הפך לזין מתפקד במשרה מלאה – בדסמי.

המוח שלי מתחיל להריץ את גלגלי השיניים שבתוכו ומה לעשות שהמערכת המוחית מחוברת ישירות למאגרי המים שנמצאים ברחם ובכוס שלי והכל נרטב בשניות ואני יושבת מגורה בטירוף מול הפלאפון.

אני מיד מנסה להירגע ומזכירה לעצמי שמדובר באחיה של חברתי הטובה ביותר אבל זה רק מחרמן אותי עוד יותר ואני ממשיכה לנטוף.

השיחה ממשיכה ואנחנו משתעשעים על כמה מצחיק ששנינו בעלי מכנה משותף – כן, במקרה אחותו היא גם חברה שלי – ואני יודעת שהעובדה הזאת מחרמנת אותו לא פחות מאותי.

כל המתרחש קרה היום בבוקר ומאז אני לא מצליחה להירגע, אני הולכת רוויית חרמנות ורטובה בטירוף, אנחנו מחליפים הודעות כל היום ומתגרים אחד בשנייה. המניאק הזה קלט אותי מהר ויודע ללחוץ בדיוק היכן שנכון ואני? נו, זונה חרמנית מהלכת. מתה כשפוקדים עליי.

תגידו, רק אותי מטריד שהוא אחיה הקטן של חברתי הטובה ביותר ושאני מתה להזדיין איתו?

וואו, מרגישה כאילו עברו עידנים מאז שכתבתי

מאז שניפגשתי עם עצמי לקפה, לאיזה סמול טוק בשעות בין הערביים או לפנות בוקר

...

אני אוהבת אותו.

יותר מכל דבר בעולם.

אני מסתכלת לפעמים ומנסה להבין במה זכיתי ולמה זה מגיע לי.

מנסה למצוא את הסדק בפסל המושלם שמולי, את הסדק דרכו יגיע אליי משב של רוח מקפיאה ביום מן הימים.

אני מלטפת ומרפרפת באצבעותיי על גופו, יוצאת מדעתי – צוואר, כתפיים, ידיים, חזה, בטן שטוחה שרק דורשת שאשאיר עלייה סימן או שניים, עצמות אגן

והזין שלו – אוך הזין שלו... - בודדים הפאלוסים שזכו להערצתי המלאה והייתי מוכנה להשתעבד להם עד קץ הימים והוא – אחד מהם.

משהו בו, בצורה שלו, בגודל שלו, בגוף אליו הוא מחובר גורם לי לרצות לענג את הזין הזה ואת הגבר אליו הוא מחובר 24/7 – איזה באסה שצריך ללכת לעבודה לפעמים...

דייטים, ספת יחיד, סרטים, מסעדות, מיטת יחיד וחצי, ספה נפתחת למיטה זוגית – כל אלו עוברים מולי במהירות הבזק כמו שקופיות

והנה אני אחריי 3 שבועות בסה"כ – שבויה שלו.

הלוואי והייתי יכולה לשחוט אותו – בצורה מטאפורית ולכאורה לחלוטין – ולפשוט את עורו מעליו.

להכין לי מעיל מהעור שלו, ולתפור רוכסן באמצע על פי מידת הצורך, מעיל ממנו - שיכסה אותי תמיד כשארצה.

כשאנחנו שוכבים במיטה אחריי, או לפניי, או בלי שהזדיינו כמו שפנים – אני מביטה בתכלת של העיניים שלו ונעלמת.

הוא מדבר ומהרהר לו על הא ועל דה ואני לא שומעת, לא רואה דבר מעבר לנשמה המטורפת שיש מאחוריי הזגוגיות הכחולות האלה.

התכלת בהן מזכיר לי מים עמוקים וצלולים. הייתי רוצה שהוא יהיה בריכת המים שלי ואצלול לתוכו מתי שרק יתחשק לי.

לפעמים הוא שוכב לידי ומלטף אותי – בדיוק כמו שאני עשיתי קודם לכן ואז – הלטיפות הופכות אט אט לתפרים שחופרים בי, לסטירות שמאדימות את שדיי

ואני בלי מילים יודעת שזה סימן שעליי לציית כעת וכל העולה על נפשו של הגבר שלי – יבוצע.

סוף דבר:

לא תכננתי להתאהב, לא חשבתי שאמצע את אשר אני מחפשת

לא תכננתי להשקיע ולתת מקום בלב שלי ובחיים שלי ואז הוא הגיע

הוא לא מושלם, אבל פעם מישהו אמר לי משפט נחמד ללא הקשר לנ"ל -  

"אף אחד לא מושלם וכנראה שכך גם הוא אבל הוא - הכי מושלם בשבילך" (כן כן, #משפטי_פאקאצות_קיטשיים)

וזה נכון, עבר המון זמן מאז שמגרעותיו של הגבר שמולי - אוזנו, התגמדו

או מאז שנמצא בי הכוח להתעלות מעל אותן המגרעות

אתה לא קורא פה כי אתה שונה בתכליתך וטוען שבדסמ ואתה לא מכירים

אלא שהסימנים על הגוף שלי אחריי האהבה שלך – מראים אחרת

תודה יפה שלי, זכיתי

עד כאן מממלכת הלבבות של ניקולט
לילה טוב :)

"
No one really knows what to do with my name 
No one really knows what to do with my game 
I love you 
I need you 
I hate you 
All night long 

I think we should be in bed 
High as kites 
Day and nights 
Giving head 

I don’t want to come 
I don’t want this to end 

No one really knows what to do with my name 
No one really knows what to do with my game 
I love you 
I need you 
I hate you 
All night long 

Sit on my face 
I need this disgrace 
I’ll be your slave 
I won’t behave 

I don’t want to come 
I don’t want this to end

"

נוסעת הביתה עם 2 חברות מהעבודה - הן מקדימה, אני מאחורה.

מתפתחת לה שיחת ריכולים כיאה לכל קבוצת נשים שמספרה עולה על אישה אחת ואז זאת שמאחורי ההגה משחחרת את הדברים הבאים:

1. "איכ, אני שמעתי שהיא ניסתה ליהיות עם כמה בנות, היא וז' תמיד היו בקטע של בנות, מה יש להן"

2. "את יודעת שהיא מצצה פעם למישהו בסרט?" והשנייה עונה לה "איך אפשר? עם כל האנשים מסביב!"

3. "איכס, גועל נפש, זה בנות בלי ערכים"

מסקנה: יש לי עבודה חדשה והיא מלאה בפוסטמות.

טוב, אז אני חופרת בדרך כלל.

אני מפציצה ומטיחה בפוסטים שנונים ולעיתים עוקצת וגורמת לאיברים שלכם לנטוף או לעמוד.

אני לא זוכרת מתי היה כזה פער בין העידכונים שלי.

...

אהבה.

לפעמים, הסתייגתי, לפעמים ניסיתי להתאבד בגללה,

לפעמים היא מילאה אותי כמו הכד שבסוף הקשת בענן, לפעמים היא הכאיבה ככה שרציתי לקרוע את הלב מתוכי,

לפעמים היא גרמה לאלו שסביבי להתנהג כמו טיפשים, לפעמים היא הביאה אושר לכולנו,

לפעמים היא הזכירה את כל מה שחסר, לפעמים מילאה את כל החורים,

לפעמים גרמה לעיניים לדלוף ולפעמים הדירה מהן שינה.

הערס החמוד שני נוטה לזיין מדי פעם (ראו פוסט קודם) פעם שאל אותי:

"איך זה מרגיש? אהבה?"

התמהמתי לדקה ואז פרסתי את כף היד שלי והנחתי אותה על החזה באיזור הלב "ככה. כאן. רק שכל האיזור הזה נהיה חם"

כמובן שהערס החמוד והקטנטן הזה שכידוע לכם לא מפותח רגשית לא הבין מה אני רוצה אבל זה לא הנושא.

אז אהבה – היא תחמנית לרוב.

אנחנו מוקפים בדימויים שגויים על אבירים ב BMW לבנות.

בנשים שעוזבות את הזדמנויות חייהן בשביל הגבר שהן אוהבות.

בשדות תעופה שעוצרים את תפקודם הכולל רק בשביל לחזות במחזה רומנטי שעל טרקלין הזכוכית (או במקרה שלנו המזרקה של נמל התעופה בן גוריון).

סרטים, ספרים ופרסומות – כל אלו משדרים לנו פיקצייה, משהו לא אמיתי, מדומה.

פיקצייה שמספקת לנו נחמה, לעיתים זמנית ולעיתים לא.

פיקצייה שגורמת לנו (או לפחות לי) להעלות את הציפיות שלנו ולרצות את הטוב ביותר (את הגבר על הBMW הלבנה שיעזוב את חלום חייו וייעשה סצנה באמצע שדה תעופה בדיוק כשאת עוזבת למדינה אחרת עם אהובך החדש – או משהו בסגנון)

בכל אופן, אז כל המסרים החברתיים, הדימויים שמסביבינו, המוסכמות החברתיות – רובם לרוב מתעתעים בנו.

אני אישית, לא חיפשתי ולא רציתי להתאהב המון זמן.

לא כי יש לי "אישיוז" כאלו או אחרים אלא כי לא מצאתי מישהו מאתגר מספיק, גבר ששווה ליהיות לידו ולשמור עליו, גבר ששווה התגמשות מצידי ואחד כזה שאעמיד לפניי ולפני הצרכים שלי .

אני לא יודעת אם התאהבתי. אני לא יודעת אם זה שם, אבל אני יודעת שמה שיש לי איתו גדול יותר מכל דבר שחוויתי בשנים האחרונות.

השינה שכל כך רגועה לידו.

האוכל שהופך לטעים יותר.

העיניים שבורקות.

העור שפתאום חלק יותר ומתמלא סומק טבעי.

החום הזה שמתפשט לי באיזור של החזה...

אהבה יקיריי – היא מסתורית ומוזרה אבל אני בהחלט התגעגעתי אלייה.

...

יכולתי לכתוב עוד פוסט על עוד זוג ידיים, עוד זין או עוד אורגזמה מפרקת חושים שהוא גורם לי אבל נראה לי שיש משהו חשוב יותר מזה.

שיהיה לנו סופשבוע מצויין :)

טוב אז, המון זמן לא כתבתי,

זאת אומרת  אם תרדו למטה ותגללו אחורה תראו שיש עידכון כל כמה ימים

אבל המון זמן לא ישבתי וכתבתי מהלב, אתם מבינים?

...

אני נכנסת ונושקת לך על הלחי, אתה מסיט את ראשך ממני ואני לא מבינה מדוע אתה מסרב לברכת שלום כה בסיסית.

הדלת ננעלת מאחוריי ואתה תופס אותי ומדביק אותי לקיר, אוחז לי בצוואר ושותה אותי במבטך

"מה הבעייה שלך?" אתה שואל בנחישות מאיימת "למה את עצבנית כל היום?"

( "עצבנית כל היום" - זה שם קוד שנכה רגשית כמוך בוחר לתת להתנהגות שלי שנבעה מהעובדה שבצהרי אותו יום הבנתי שאין לי שום סיבה לבוא אלייך ובכלל הסקס או השהייה במחציתך גורמת לי ליותר עוגמת נפש מהנאה)

השפתיים שלך שותות את שלי ואני משיבה "אין עצבים, עברו" כמו הכלבה הכי מאולפת בעולם.

"יופי" אתה פוסק.

אני מדשדשת לי לכיוון חדרך המוכר ואתה ממהר לתפוס אותי בין ידייך, לנשום אותי ולגעת – תמיד ידעת להביע געגועים.

אוליי, אם הייתי בעלת IQ  נמוך יותר או מאוהבת בך זה היה עובד אבל אני בעיקר מנסה להבין למה אני פה ולמה אתה נוגע בי – לא, בעצם למה אני נותנת לך לגעת בי, כי מאיפה נובע הרצון שלך לגעת בי אני יכולה להבין – הרצון הזה נמצא דרומית לטבור שלך.

אני סוקרת אותך במבט זריז, איכשהו מפעם לפעם הגוף שלך גדל.

לא, לא גדל במובן המשמין אלא גדל, הרוחב של הכתפיים, הצוואר, הידיים – נו טוב, הרי התחלת להתאמן.

תמיד כשאני סוקרת אותך כך אני מבינה למה באתי – אני אוהבת לגעת בך, אני אוהבת להשאיר סימנים על העור שלך, אני אוהבת כשהידיים האלה אוחזות בי.

התסריט הרגיל עם טוויסט בעלילה:

לאור המסקנה שהגעתי אליה קודם לכן בצהרי היום, הודעתי שאגיע אך סקס לא יהיה היום.

ולכן אנחנו בוחרים סרט, מעמיסים חטיפים, שתייה, עד שנמאס לך וזה קורה בערך בדקה ה-18 של הסרט ואתה מתחיל למשש ולהתענג על הקימורים שלי.

תמיד אהבתי את המאזן של הכנות שלי וחוסר היכולת שלך להכיל אותה.

אתה תמיד אומר דברים בסגנון "מאמי, למה את מתפתלת כ"כ הרבה כשאני נוגע בך?" או "לא השקעת היום לכבודי" או כל הערה חסרת רגישות אחרת.

ואני עוצרת ומסבירה לך בעדינות שזאת לא דרך לדבר לנשים, ואתה מסתכל עליי (ובדרך כלל זה קורה כשהפרצוף שלך בין הרגליים שלי) ואתה נראה כמו הראש המתנדנד של בובת הכלב מהדאשבורד שיכולת ההבנה שלו שואפת ל-0.

 אז אנחנו ממשיכים ואני גומרת, אני שוכחת שאתה קיים ומתעסקת בידיים שלך, בלשון ובזין ולא מתעסקת בשאר.

אני גומרת שוב ושוב ולפעמים גם אתה – כי אחריי הכל אתה בלתי ניסבל ואין לי שום רצון לענג אותך, ואז, אני נופלת לישון.

בבוקר אתה מציק לי שוב כי בא לך לזיין ולי בא לבעוט לך את הראש לקיר כי לא מתעסקים איתי על הבוקר במיוחד לא דפרים כמוך.

שוטפת פנים, מצחצחת שיניים, מתלבשת, מבט למראה ויוצאת מהמקום הזה שאני כלכך שונאת מעמקי נשמתי.

המקום הזה מייצג כל מה שאני נלחמת נגדו – שטחיות, אדישות, חוסר רגישות, תפיסה מוטעית של העולם הזה ובכלל – שליליות ומלחמות מרובות.

ובכל זאת - אני עדיין ממשיכה לבוא.

למה? כי אתה מטר מהבית שלי.

למה? כי אתה נותן לי מה שאני צריכה.

למה? כי בבוקר כשאני מסתכלת על הגוף שלי הוא מלא סימנים ואני מתענגת על נוכחותם.

כי כשאני צריכה להזדיין  – אתה שם.

ואמא שלי קוראת לזה - "ביקורים לשם הבריאות"

אני נכנסת איתה לתוך דירת חדר מעוצבת למופת.

מיטת מסאז' ענקית פתוחה לרווחה במרכזה החדר, מאחוריה ניצבת מיטת קינג סייז ועל הקיר מרוחה פלזמה ענקית עם שידורי ערוץ  22.

את פנינו פוגש גבר נמוך קומה, מוצק, שחום, עם חיוך מסנוור, שנראה באיזור גיל 45.

הוא מפנה אותה אל המקלחת, להוריד בגדים ולהתכסות במגבת ובינתיים מציע לי לשתות

"מה תרצי, וויסקי? קוניאק?" הוא שואל חצי ברצינות בעודו מחייך בזווית הפה

אני מחייכת בביישנות ומשפילה מבט כמו ילדה קטנה "לא, תודה, קולה או מים יהיה בסדר"

דיאט קולה ודיאט נסטי נשלפים מהמקרר.

אני מוזגת לי ולה 2 כוסות דיאט נסטי אפרסק ונזכרת שבעצם אני שונאת את וזה לא טעים.

היא יוצאת והוא מראה לה היכן עלייה לשכב. היא קוברת את פנייה בתוך הפתח הקטנטן שעל המיטה המיועד בדיוק לזה.

היא הייתה לחוצה בטירוף לבוא לפה, חבר שלה סידר לה מסאז' אצל אחד מהטובים בעיר וכחצי שעה לפני היא נלחצה וביקשה שאבוא איתה.

ואני? כמו ילדה סוטה ושובבה, מאוד רוצה לצפות במסאז' על גופתה של חברתי הטובה תחת ידיו של גבר מבוגר.

הוא מוריד ממנה את המגבת והיא שוכבת עירומה רק עם תחתונים קטנים לגופה שמכסים לא מכסים לה את התחת.

"עם קרם או שמן?" הוא שואל, והיא ממלמלת מתוך הפתח הקטן שלא משנה לה.

אני יושבת מרווחת בכיסא מולם, בוהה בטלוייזיה ומדי פעם מגניבה מבטים מבויישים ושובבים לגבר הקטן והמבוגר הזה. למה? כי מסיבה לא מוסברת הוא עושה לי את זה.

הוא מתחיל לעסות אותה ואני מרגישה איך אט אט אני נרטבת ומתחרמנת.

אני צופה בו מורח על גופה קרם בתנועות מעגליות ומעסה אוותו לתוך עורה, הוא מתחיל מהרגל התחתונה ועולה אל הירכיים.

אני מבינה שאסור לי לבהות ולרייר כי חברתי היקרה הגיע למסאז' תמים לגמריי ואין כאן מקום למחשבות הזימה שלי על סקס מטורף עם הגבר המבוגר שמולי.

אני מתארת לעצמי כמה היא נבוכה בעודו נוגע בה ומשחרר לה את השרירים והמבוכה שלה רק מחרמנת אותי יותר.

אני מדמיינת את עצמי על המיטה הזאת, מתפתלת מתחת לידיים שלו ודוחפת את עצמי לתוך ידיו, משפדת את עצמי על האצבעות שלו כשהוא מגיע לקו המשווה שבין התחתון לירכיים העליונות.

איתה הוא נזהר – היא לקוחה חמודה ותמימה ואני יושבת בכיסא נוטפת כמו הזונה הכי חרמנית בעולם.

הוא עלה עליי די מהר, ליתר דיוק עלה על החלוקה שביני ובינה. היא – רגועה, חמודה ותמימה.

ואני – לא דופקת חשבון ואם היינו לבד ברור לו שהייתי נותנת לו לזיין אותי.

הוא שם לב לחרמנות שנוטפת ממני ולנשיכות השפתיים (שטוב נו – עשיתי בכוונה) ומדי פעם מגניב מבט לכיווני או משפט שדורש ממני לא לחשוב על הזין שלו או על האם המיטה שבסוף החדר נוחה לתנוחה כזאת או אחרת.

אני בוערת בתוך הכיסא והראש שלה עדיין קבור בתוך המיטה – אין לה מושג מהמחול המיני שמתחולל בין הראש שלי והעיניים והידיים שלו.

הוא מורה לה להתהפך ומרים את המגבת ואת מבטו ממנה על מנת שתוכל להתהפך ואחר כך מכסה אותה.

היא מהססת לרגע ואז מבינה שהוא לא מסתכל ומתהפכת.

הוא מרגיש את זה. אני רמיגשה את זה זה.

הוא מכסה אותה במגבת ככה שהחזה והתחתונים ניסתרים מעיניו. היא עוצמת עיניים והוא עובר לרגלי המיטה. מתחיל לעסות שוב ושוב, חזק יותר ובחושניות ולא מסיר ממני את עיניו. עולה עם ידיו בתנועות סיבוביות לאורך רגליה.

אני מרגישה איך הכוס שלי משתף פעולה עם העיניים הרעבות שלו בלי קשר לראש שלי שמלקה אותי על התאוות האסורות שלי.

אני הרי לא תומכת בלצאת, להזדיין או למצוץ לגברים מבוגרים אבל אני יושבת מולו ולא מצליחה להירגע.

במהלך שעת העיסוי שלה, תוך כדי שיחה אני מבינה שהוא גרוש ואני תוהה לעצמי אם היום בלילה כשהוא יאונן לבד במיטה הענקית הזאת הוא יחשוב עליי ואולי אצליח לארגן לעצמי דרך להגיע אליו ולהתיישב לו על הזין במקום.

הוא מודיע לה (ולי) שהוא לקראת סיום ומתיישב מול כפות רגליה ומתחיל לעסות אותם, מתענג לה על כל אצבע, משמן אותן (אני מוכנה להישבע שהוא רצה למצוץ אותן כל כך חזק) ומסתכל עליי תוך כדי.

אני לא מסוגלת יותר, אני מבינה שאני חייבת להפנות את מבטי ממנו ובהרמת אף חצופה ומתגרה (כהרגלי) חוזרת לבהות בחדשות בערוץ 22.

הם סיימו. הוא שולח אותה להתלבש באמבטיה וקורא לי לגשת אליו. "כן! כן! כן!" הראש שלי צועק בעודי ניגשת אליו. הוא מכופף אותי ואוחז בי בידיים שלו, מתחיל להרפות לי את הגב, את הידיים, מותח ומועך והחולצה שלי עולה כדרך הטבע מעל הטבור.

הוא מחייך וצוחק ואני משתדלת מאוד לא להיראות כ"כ דרוכה ומחורמנת לידו אבל נראה לי שללא הצלחה. הוא מריח את החרמנות שלי, הוא ידוע שאני נוטפת ומשחרר אותי חזרה לשבת על הכיסא.

יושב מולי ובוהה בסיפוק ברוק שהוא יצר בתוך פי ובאש שבוערת בין הרגליים שלי.

היא יוצאת לבושה, יושבת איתנו ונרגעת, מתמתחת ומודה לו, הוא מתיחל לתחקר אותי ולשאול האם אי פים קיבלתי מסאז' ואז מתרברב בלקוחות שלו שחלקם מפורסמים אך אפילו ההתרברבות שלו לא נשמעת כהתרברבות רגילה אלא כהזמנה חמה לנסות את ידיו המיומנות.

הוא מזמין אותי לבוא אליו לטיפול ואני מדמיינת למאית שנייה אותי לבד בחדר הזה עירומה לגמריי על המיטה – לרשותו.

אני מזנקת מהכיסא, אוספת את הכוסות הריקות מהשולחן, מניחה בכיור. חברה שלי קמה אחריי ולאחר החלפת אין ספור תודות על המסאז' המדהים

ממש ליד הדלת הוא חודר לתוכי במבטו ואומר לי "תודה לך", הוא מלווה אותנו ובעודי עולה במדרגות אני יודעת שהוא בוהה לי בתחת שארוז היום כ"כ טוב בג'ינס שלי.

פאק, אני כ"כ רוצה להזדיין איתו.

לפעמים, אני מרגישה כל כך סוטה.

הורדתי טינדר, שיחקתי בו שבוע והגעתי למסקנה שזה כמו טטריס - אין לי מושג למה. זה טטריס גברים ונשים. אלו הולכים ימינו ואלו שמאלה. בעצם, זה כמו המסדרים בשואה, אוי אלוהים, לפעמים אני מגזימה. 

נכנסת לסירוגין פעם בשבוע כי אחריי הכל בוסט לאגו אף פעם לא מזיק.

1. מורידה טינדר

2. מלייקקת ומאקססת

3. מקבלת לייקים בחזרה

4. לייק אחד יוצא מן הכלל ומסקרן

5. עוברים לוואטסאפ

6. מדברים יום - יומיים והבחור עושה רושם של מישהו שיכול לספק את הסחורה (זאת או אחרת) והוא מייצג משהו מעצמו חוץ מזין

7. קובעים להיפגש מחר

8. מדברים שיחה נוספת הפעם בטלפון ומתגלגלים לגילויים נאותים כגון משיכתי לנשים ו(רמיזה קלה קלה קלה) על בדסמ - רק בכדי לבדוק את השטח

9. הבחור דומם בצידו השני של הקו והדבר היחיד שהוא הצליח להוציא מעצמו היה:

א. "הייתי בטוח שביסקסואליות קיימת רק בת"א"

ב. "רגע, את לא תנשכי אותי או משהו תוך כדי, נכון?"

ג. "איך בנות שוכבות אחת עם השנייה?"

ד. לאחר כמה הצהרות הומופוביות "אם תרצי שלישייה אין מצב שאני מכניס עוד גבר"

אה... איך אני יוצאת מה"דייט" הזה עכשיו?

הצעות יתקבלו בברכה, שלכם ניקולט

אני נכנסת.

רואה אותך שוכב, כמו ב20 שנה האחרונות, לא זז. כל כך שלו, כל כך טהור.

אתה מוקף בעמיתים שלך. גם הם – שוכבים, לא זזים.

יש את אלו ששכבו פה הרבה לפנייך ואת אלו שהצטרפו ל'מועדון המנוחה הנצחית' כבר אחריי.

אני מתקדמת אלייך, פוסעת בזהירות בין האחרים ומנסה לא להטריד את מנוחתם של שכנייך.

מהנהנת להם לשלום - עם השנים הגעתי למסקנה שלהתעלם מהם תהיה גסות רוח כי אחריי הכל אנחנו אכן מתראים לא מעט וגם אם אין בינינו היכרות ממשית הרי מן הראוי לתת יראת כבוד ולו מינימלית.

פוסעת – שכן, שניים, שלושה והנה אתה. מדהים שלי – סוף סוף אני איתך. הנה – הגעתי.

אני בוהה בך, מתפלאת שוב מיופייך החיוור – רחב כתפיים, בהיר ורק פלומה דקיקה של אבק מפרידה בינך ובין שלמות.

אט אט המקום מתמלא ואנחנו כבר לא לבד. כעת עליי להחביא את האהבה שלי אלייך, לחכות עד שילכו כולם ואז נתייחד שוב, חכה לי – לא נשאר הרבה.

צפירה, נאום, זרים, נאום, ירי כבוד – אני הכי שונאת את ירי הכבוד, כמו תזכורת מצמררת לכל הנוכחים כיצד נלקחו יקיריהם.

קרובת משפחה של השכן שלך פורצת בבכי עם שחרור הכדור הראשון ואני רק מתפללת שתיתן לי כוח לא לדמיין אותך נפגע מאותם כדורי הכבוד.

נגמר.

ייקח המון זמן עד שנוכל להישאר לבד אבל אני חייבת לדבר איתך, לספר לך כמה התגעגעתי, כמה אהבתי אלייך היא בלי גבולות, אני חייבת להרגיש אותך, ולו למאית שנייה.

אני ניגשת לצידך, מתיישבת ליד ראשך ומניחה את ראשי על החזה שלך.

מממ... אתה מושיט לי יד ממעמקי האדמה ולוקח אותי אלייך, רחוק מכולם, אני מרגישה את החום שלך בוער מתחת לאדמה, מנצח את קרירות השיש המאובק.

ידיי נכרכות סביב ראשך, "התגעגעתי כל כך" אני לוחשת לך, שרק אתה תשמע

"התגעגעתי" אני מתחילה והפרצוף מתמלא בנוזלים "אני אוהבת אותך"

הדמעות שלי מלוחות והן מטפטפות עלייך, אתה אוהב כשאני בוכה, אתה מרגיש כאילו אני נספגת לתוכך דרך הדמעות.

אני לוחשת, מספרת, משמיעה לך אותי ומרגישה את ידייך שאוחזות בי חזק.

אני הכי אוהבת כשאתה מחזיק אותי ככה חזק.

אני בוכה, בשקט, חזק, הכי חזק, רק לך, לאוזניים שלך, רק אתה שומע.

הכאב והאהבה שלי נועדו לך, הלב שלי מאז ומתמיד ולעד יהיה שייך לך.

אתה תופס אותי ומחבק, חזק, לרגע קט אני - שלך ואתה - שלי.

אני שומעת שההמולה מחוץ לכותלי המלבן שלי ושלך הולכת ופגה, המקום מתרוקן.

אני צריכה ללכת, מחכים לי.

"סלח לי" אני אומרת לך "אהוב אותי,

סלח לי,

תן לי כח,

סלח לי,

אני אוהבת אותך,

סלח לי"

אני מרימה את ראשי ומסתכלת על פנייך, במקום הגבות מתנוסס לו שמך חרוט כמו באיפור קבוע בצבע חום מזעזע.

היכן שהעיניים מופיעה לה שנת לידתך.

מביטה באף אך במקומו נמצא פירוט השירות הצבאי שלך.

והשפתיים מספרות מתי הלכת מאיתנו.

אני תמיד מסתכלת עוד ועוד על הפנים שלך למרות שאני כבר מכירה אותן בעל פה.

"אני אוהבת אותך" אני לוחשת לך פעם אחרונה .

אני מנשקת חזק את השיש הקר

"עד הפעם הבאה". 

לדאבוני, גיליתי את קולה של המוכשרת הזאת רק בימים האחרונים - אכן, חור בהשכלה שלי ובהתמצאות בתרבות הישראלית השוטפת

בכל אופן, לדעתי היא שווה שמיעה

נו ואיך לא? אבחר את השיר הכי תיאטרלי, סרקסטי וזה שאי אפשר לא לחייך אחריו

תהנו :) 

"אֲנִי הוֹלֶכֶת. 
כְּבָר כָּתַבְתִּי עָלֵינוּ אינספור שִׁירֵי פְּרִידָה. 
אֲנִי הוֹלֶכֶת 
וכשהולכים, 
אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה. 
טָרַקְתִּי אֶת הַדֶּלֶת! 
חוֹשֶׁבֶת עַל זֶה עוֹד רֶגַע, 
מוֹרִידָה אֶת הַמַּיִם 
וְחוֹזֶרֶת. 
אַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם אֲנִי זוֹרֶקֶת אוֹתָךְ?! 
אֲבָל אֲנִי - 
קוֹסֶמֶת. 
כֹּל פַּעַם שֶׁאַתָּה מַחֲזִיר מַבָּט, 
אֲנִי אִתּוֹ חוֹזֶרֶת. 
אַתָּה עוֹבֵר 
וּמֵבִיא לִי נְשִׁיקָה, 
אִיֵּי כַּמָּה מְחֻזֶּרֶת... 
טִפְּשָׁה... 
וְאָז תַּצְלוּם אִשָּׁה 
עַל הַשִּׁדָּה 
מַזְכִּיר לִי 
שֶׁאֲנִי 
בּוֹגֶדֶת. 
זוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁאֲנִי מֵעֵזָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמִּלָּה הַזֹּאת, 
אֲבָל לְכָל דָּבָר יֵשׁ שֵׁם 
וּלְזֶה קוֹרְאִים 
מְאַהֵבֵת. 
תַּגִּיד, 
אַתָּה בְּאֱמֶת חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה הָאֶחָד שֶׁלִּי? 
וְשֶׁאֲנִי הָאַחַת שֶׁלְּךָ? 
כִּי אִם לֹא, 
זֶה מִשְׂחָק מַמָּשׁ מוּזָר 
וּבִכְלָל 
אֲנִי 
בַּדֶּרֶךְ אֶל הַדֶּלֶת! 
נו, 
שַׂמְתָּ לֵב שֶׁהָלַכְתִּי? 
מַרְגִּישׁ בחסרוני? 
מוּל הַטֵּלֵוִיזְיָה? 
שֶׁעָזַבְתִּי הַכֹּל 
וְשָׁכַחְתִּי הַכֹּל 
וְנִתַּקְתִּי מִכֹּל הַכְּבָלִים 
וַאֲנִי אֶתְפּוֹגֵג לְנֶגֶד עינייך. 
אֲנִי הֲכִי טוֹבָה בִּלְהַגִּיד שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת 
כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת. 
לֹא, 
בְּעֶצֶם מֵהַסַּפָּה 
זֶה נִשְׁמַע הֲכִי טוטאלי, 
פטאלי, 
בְּלִי דֶּרֶךְ חֲזָרָה, 
אֲנִי הוֹלֶכֶת! 
אֲנִי נִשְׁכֶּבֶת רֶגַע... 
לֹא, 
אֲנִי הוֹלֶכֶת! 
אֲנִי אוֹהֶבֶת רֶגַע... 
אֲנִי הוֹלֶכֶת! "

* תזכורת לעצמי: לעשות קליפ לשיר