וניליות, חגורה ומה שביניהם

אךךךךך

סטירה מצלצלת יורדת לי על הלחי

כזאת שמשאריה את הלחי מסומן בחמישייה פתוחה, כזאת שגורמת לכל הדופק לעלות אל שרירי הפנים

"מה נראה לך שאת עושה?" היא גוערת בי.

המון זמן לא התווכחנו, הצלחנו לחיות בשלום אחת עם השנייה ואז הרשיתי לעצמי להיפתח לאחר ולהתאה... לא, לא להתאהב אבל נו, להתרגש מאחר.

"די, אל תגערי בי. נמאס לי ממך. תני לי לעשות מה שאני רוצה" אני עונה בעלבון ובזעם.

"תפסיקי. תפסיקי לעשות את מה שאת עושה" היא נוזפת בי עוד.

(היא מדברת על העובדה שאני מקפצת מהזין של האחד לתוך ידיו של האחר)

"לא! תני לי לעשות מה שאני רוצה!" אני צועקת עלייה ורואה אותה מתכווצת מעוצמות הקול שלי

"את תשנאי את עצמך אחריי זה. את תבכי ותשאלי אותי איפה הייתי. תשאלי למה לא הגנתי עלייך" היא פוסקת בקור.

"די. את עומדת מהצד ומסתכלת, מעבירה עליי ביקורת, כועסת, גוערת, מזהירה, נוזפת.

מעולם לא שברו לך את הלב, מעולם לא הרגשת כאב אמיתי.

ראית אותי – מתפרקת, בוכה, מרוסקת, נוזלת ומתמזגת עם המרצפות בחדר אבל מעולם לא הרגשת את מה שקורה לי"

אני מתרצת לה ולעצמי את העובדה שאני מזדיינת עם הערס צעצוע שלי ובמקביל מנופפת בישבנים שלי מול אותו אחד ששבר אותי.

אני יודעת שהיא צודקת. היא תמיד צודקת ואני תמיד מותחת גבולות. בודקת עד כמה אצליח ללכת רחוק הפעם. כמה יכאב לי או שמה אצליח להגיע אל האושר המיוחל והדמיוני.

"אני לא יכולה איתך יותר" היא אומרת "את לא מקשיבה, אף פעם ואז בוכה. כואבת. מתבאסת. מה יהיה? לא נמאס לך?"

נמאס לי. מאוד נמאס לי. אבל מה אני אגיד לה?

הוא חזר מאמסטרדם ואני הייתי לבד, התגעגעתי אליו, לחיזורים שלו, לשעשוע בו, לשעשוע שלו בי, למשחק המזורגג הזה שנמשך כבר יותר משנה.

אני לא ידעתי שההוא יחזור, אני לא ידעתי שההוא יחליט שהתגעגע. הייתי בטוחה שעזב לנצח. שהשליך אותי כמו טרף לכלבים.

ועכשיו אני תקועה עם שניהם. סובלת ומתענגת על הסכנה והכוח כאחד.

"תני לי שקט, תני לי נחת" אני מבקשת ממנה "אין לי משוג מה אני עושה אבל אני נהנת מזה, זה עניין של זמן עד שזה ייגמר, עש שאחד משניהם ייגמר."

היא מפנה אליי את העורף ובזה נחרץ גורלו של הדיאלוג בינינו.

כזאת היא התודעה העצמית שלי...

יפה שלי,

עייפתי מלכעוס עלייך, עייפתי מלהאשים אותך.

מתוק שלי,

עייפתי מלהירדם לבד, עייפתי מלא להרגיש את ידייך סביבי.

מדהים שלי,

עייפתי מלכאוב תחת ידיו של אחר, עייפתי מלא לספק אותך.

נסיך שלי,

עייפתי מלא לחזור אלייך הביתה, עייפתי מלא לבשל לשניים.

מאמי שלי,

עייפתי מלהתגעגע אלייך, עייפתי מלנזול אותך דרך העיניים.

בייבי שלי,

עייפתי מלדמיין אותך עם אחרות, עייפתי מלהיזכר באהבה שלך.

חיים שלי,

עייפתי מלא להיות שלך.

די. רק תחזור...

רווקה.

שוב.

איכ. זה גורם לי להישמע כמו זקנה ממורמרת בת 40 לאחר 3 גירושים.

מה יהיה איתכם? איך אני תמיד קולעת ללא נכונים? או משתעממת מהנכונים מידי?

איך אני תמיד מצליחה לשבש משהו גם כשאין מה לשבש

בכל אופן, עוד אחד הוסר מחיי

איזה כיף שהערס צעצוע שלי חוזר בשישי מאמסטרדם.

אז הוא לובש מכנסיים קצרצרות וחולצה לא קרועה של סוף מסלול. עונד שעון מדדים כמדומני ונועל נעלי ספורט מובחרות. 
יוצא ואומר שיחזור עוד חצי שעה. אני מחייכת. מברכת לשלום ומאחלת אימון נעים ומספק.
אני נוטרת לבד בבית, יושבת מול השולחן ומולי המחשב. ליד המחשב נח לו הפלאפון שלו. פעם הוא אמר לי "פרטיות קודמת להכל" ואני לא ממש התייחסתי. 
השד מושך אותי באצבעות ואני מדליקה את הפלאפון שלו ומרגישה כאילו אוצר שאין לו מחיר נפל לידיי. 
אני מתחילה לקרוא.
שיחות על גבי שיחות עם בחורות.
פלירטוטים, הזמנות לסקס, עקיצות מיניות והתנהגות כללית לא תקינה... זאת אומרת לא תקינה בהתחשב בעובדה שיש לו אותי. 

עכשיו, בואו נעמיד דברים על דיוקם.
גברים ונשים כאחד צריכים את המשחק עם המין הנגדי, לא משנה אם הם כלואים במערכת יחסים או אם לא. אני מבינה את זה...

אני מגוללת במהירות שורות על גבי שורות של שיחה עם בחורה, ועוד אחת ועוד אחת ואני מרגישה איך הדם שלי מתחיל לבעבע בכל הגוף.
מה הוא חושב לעצמו?! חוצפן. שחקן. פלרטטן. ומיד אני כובשת את היצר שכועס ומסבירה לעצמי שהתאריכים של כל אותן שיחות הם בערך בתקופה שרק היכרנו, אז הכל בסדר. 
ואז מגיעה עוד אחת. מלפניי שבוע.
אני לא רואה את נפשי מרוב זעם. מרוב כאב. בן זונה. 
ושוב, אני סותרת לעצמי. הרי אני עושה בדיוק את אותו הדבר, פשוט אני חכמה ומוחקת את אותן השיחות מהפלאפון. אבל הרי גם אני מפלרטטת וגם אני נהנת כשמצידו השני של המסך עומד להם בגללי. אבל אני לא נוגעת מאז שאני איתו. לא מזדיינת. רק איתו. 
אני רותחת מזעם. לא יכולה לסבול את הנוכחות שלו. לא יכולה להסתכל עליו. המחשבה עליו חושק באחרות, מזיין אחרות, מחמיא וגורם להם להרגיש בדיוק כמו שאני מרגישה מחליאה אותי. 
אני יוצאת לגינה ומעשנת. סיגרייה ועוד סיגרייה, מנסה להשתיק את הרעש שבראש שלי.
הוא חוזר.
"איך היה מאמי?" אני שואלת עם חיוך מאוזן לאוזן
"מצויין"
יופי, חבל שלא שברת רגל, אני חושבת לעצמי. 
מכינים אוכל, צוחקים, מגלגלים, מזדיינים, אני לא גומרת. 
אני לא רוצה לגמור. לא בשבילו. 
הוא נרדם. אני לא מוצאת מקום, עייפה ממנו, עייפה מהכל.
אני קמה ואורזת את עצמי ומשאירה פתק: 
"נירדמת מאמי, חברים שלי הזמינו אותי לצאת ומשם כבר אחתוך הביתה. 
שתיהיה משמרת נעימה מחר.
נדבר."
מתארגנת, מתאפרת, בשקט בשקט פותחת וסוגרת את הדלת,

אבל על מי אני עובדת הוא גם ככה לא יתעורר ואוליי זה עדיף כרגע. 

משחררת את ידית הדלת ונושמת עמוק. 
זהו. זה נגמר. 
אני מתחילה ללכת לכיוון הבית ומקבלת טלפון ממנו. לא עונה. אין לי מה להגיד לו. 
אסמסים... אני אסביר לך הכל בכתב בבוקר אני אומרת לו.
הוא כועס, איך העזתי לקום וללכת איך העזתי לברוח. 
והוא לא יודע שזה שורף יותר מהכל, שאני שלו אבל כנראה שהוא לא שלי כפול 6.
מגיעה הביתה וב2 בלילה שולחת לו את מה שקורה אצלי בפנים.

זהו. עכשיו זה בידי הגורל - http://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=417272&blog_id=78019

13 נפלו. הלכו בלי לחזור. 18 סה"כ.

הלכו ולעולם לא יחזרו. שום דבר לא יינחם. שום דבר לא יעזור. שום דבר לא יחזיר.

אין מכשף בעולם שיוכל לכשף אותם חזרה לחיים.

אין קוסם שיצליח לייבש את הלחיים של האימהות.

13 נפלו. 18 סה"כ. הלכו ולעולם לא יחזרו.

...

אני שוכבת במיטה, מקורבלת ביני ובין עצמי בשמיכה.

הכל קורס, הכל מכעיס, הכל מעצבן.

אנשים מתים, ילדים מתים, אבות, בעלים, אחים.

למה?

אני פונה אליו - למעלה, שואלת אותו אם יש לו תשובות לתת לי והוא שותק. בתקופה האחרונה מרגיש כאילו אלוהים פרש מהעם הנבחר שלו.

הוא נכנס למיטה, מחבק אותי.

מערסל אותי בין הידיים שלו ומבקש שלא אתרחק. שלא אברח. שלא אלך כשכואב.

אני בוכה. הכל שורף לי. למה הם צריכים למות? למה הם חייבים ללכת מהעולם הזה? אני לא מבינה את זה.

אני שוכבת עליו והוא עוטף אותי חזק חזק. תופס את כולי ומאגד לשמירה את כל השרירים בגוף שלי.

- לפניי כמה שבועות ראיתי תמונה, של בחור ובחורה אחריי סקס. הגבר בוהה לו לנקודה לא ברורה והבחורה שוכבת ומביטה בעצבים על הגבר ומראשה נובעת בועה מחשבתית ובתוכה כתוב משהו בסגנון "זהו, הוא לא אוהב אותי יותר, נמאס לו, זה היה סתם זיון, יש לו מישהי אחרת, הוא בכלל הומו, הוא לא נהנה..." וכן הלאה וכן הלאה כל השיט שעובר לנו בראש אחריי שאנחנו מזדיינות איתכם.

לידה, שוכב הבחור ומראשו גם כן מתעופפת בועה והמחשבה שמתנוססת בה היא "בוא'נה כמה זמן הזבוב הזה על התקרה" –

אני תופסת אותו מסתכל עליי. בשקט. ברוגע. בחום.

מסתכל ומלטף, מחבק. שומר עליי בעיניים שלו. מחמם את כל מה שכואב לי עכשיו דרך האישונים.

"מה מאמי?" אני שואלת "מה אתה מסתכל? על הזבוב שעל התקרה?" אני מצליחה לחלץ מעצמי צחקוק.

"עלייך" הוא אומר לי כמעט בלחישה "את הזבוב שעל התקרה שלי" - לא חשבתי אי פעם שאפשר לחבר משפט רומנטי שמכיל בתוכו את המילה 'זבוב'.

אני נרגעת.

אני – הזבוב שלו.

"ומה עושים ילדים, כשלא מצליחים להירדם?"

"פותחים קובץ וורד ומתחילים לכתוב המורה ניקולט"

"נכון ילדים"

...

לפניי כחודש הכרתי מישהו, דוד שמו. לא, אל תדאגו או תחפשו הוא לא מפה או מהקהילה.

הכרתי אותו והתאהבתי.

התאהבתי? מממ לא. התערפלו לי החושים, גמרתי בכמויות מסחריות, פוצצתי בתשומת לב אבל התאהבתי? לא.

זה נגמר. דוד החליט שיש לו הפרעה דו קוטבית או שפשוט נמאס לו מהכוס שלי.

נפגעתי. כאב לי בטירוף. לא הבנתי למה רגע אחד היה ולאחריו כבר אין.

זה תמיד קורה לי והקונוטציה האוטומטית שלי היא לאובדן ולמוות.

לא, אני לא מתכננת להתאבד אלא שההיעלמות הפתאומית או שינוי הגישה ב - 360 מעלות מדמים מאוד מצב של רגע של מוות - רגע יש ואחריו – אין, וללא הסבר.

אז היה את דוד ואני... התאהבתי? טוב נו בואו נקרא לזה התאהבתי.

היה לי טוב, היה לי חם, היה לי סקסי, היה לי עשיר, היה לי יפה.

קיבלתי הכל. אני זונה מפונקת. אני אוהבת כשנותנים לי הכל. את הלב את הנשמה את הגוף. הכל שלי ולרשותי.

רגע אז איפה הייתי?

אה דוד וההפרעה הדו קוטבית שלו. דוד הלך. התהפך ונעלם – ממש ככה, ביום בהיר אחד.

חייכתי, לבשתי את מיטב בגדיי ומשכתי את השפתיים באודם פן ייראו אלו שמסביבי שמשהו השתבש.

אהבתי או לא, אבל נתתי ללב שלי להיפתח. אנחנו היינו התמונה ואני - מסגרתי אותה.

כשהוא הלך - הקנבס של התמונה נקרע ואני נותרתי מביטה בקרע שלאורך התמונה.

כעסתי. לא רציתי להדביק אותה. כעסתי יותר מכל דבר, אפילו את המסגרת לא רציתי למחזר.

דוד הלך אבל הוא השאיר בי חלק.

כל החודש האחרון דיברתי על איך אני נהנית להיפתח ולתת מעצמי, על איזה כיף זה להכיל את מי שמולך ובחרתי – כן, זאת המילה, בחרתי להסתכן.

בחרתי להסתכן ונפלתי. אף פעם לא הייתי טובה בדברים האלה.

המשכתי. הכל כאב לי ואני ממשיכה בעבודה. הכל צועק והדמעות עומדות בגרון מהעלבון ומהזעם ואני מתקנת את האודם בזוויות הפה.

דואגת תמיד שהעגילים תואמים לחגורה והז'אקט לנעליים.

אני קובעת עם הערס צעצוע שלי ומגלה שהוא פרש מעסקי השעשועים שלי והתחיל לחפש שעשוע רציני יותר (כמובן שזה החזיק פחות משבוע ועכשיו הוא מתחנן שאחזור לשחק לו בביצים).

אני מרגישה שהכל קורס, שעמודי הטווח של העולם שלי נופלים עליי והבטן שלי במצב תמידי של כיווץ ומתח.

ואז מגיע לו קצין ביטחון, חמוד, משעשע, מזיין כמו מלך והכל מצויין.

אני נהנית מזה שיש לי סקס מטורף ואני לא צריכה לחשוב על כלום אבל אז

הוא מתחיל להתגעגע וגם אני אליו, צו 8 המקולל משבש לנו את השקט והשגרתיות והרגשות יוצאות מכלל שליטה.

הגעגוע גובר והחרמנות יוצאת מהכלים. גם התמיכה הנפשית נכנסת למערכה.

אני נהנית להתגעגע, נהנית לחכות ולהרגיש את הסיפוק כשסוף סוף משהו מיוחל מגיע אלייך.

אבל אז, משהו קורה, אני מפחדת. מאוד. המון. כמו מטומטמת עם חרדות נטישה מוגזמות (כי הרי לכל אחת יש גם אם מעט חרדת נטישה).

דוד פגם משהו. אני השקעתי בו והוא לקח לי את המקום שרצה להשקיע ודרך עליו, ירק והשתין לקינוח.

יכול להיות שאני עוד לא מוכנה להקשר רגשית?

יכול להיות שאני נקשרת מהר מדי?

יכול להיות שאני פשוט צריכה סקס טוב וריק בלי המסביב?

יכול להיות שעליי להתגבר על הפחד ותחושת המועקה למען עצמי?

יכול להיות שזה ההורמונים שלפניי המחזור שמשפיעים חזק כהרגלם?

יכול להיות...

"It's a fucked up world
What do you get
Sex and love and guns, light a cigarette"

וואו.

...

"טוב את באה?" הוא שואל ומגיש לי את הקסדה.

...

הכרתי אותו 4 שעוד קודם לכן. הוא התפרץ למשרד שלי ועשה בעיקר רעש וצלצולים ואני? לא מתרגשת מכאלה.

הסתבר שאנחנו עובדים ביחד ועוד לא יצא לנו להיפגש.

הייתי עסוקה בעבודה, בלקוחות ובלא להירדם על השולחן.

הוא הציע להקפיץ אותי הביתה ב"תנאי" שאין לי בעיה לכבוש קסדה. אני? בעיה? קצת חוסר זהירות לא יזיק לי עכשיו – חשבתי לעצמי.

7 בבוקר, סוף משמרת ואני מתה להגיע הביתה ולהכין ארוחת בוקר שחלמתי עלייה מהשנייה שנכנסתי למשרד ערב קודם לכן.

אני הסכמתי לטרמפ הביתה ב"תנאי" שהוא מוריד אותי במכולת כדי שאקנה מצרכים לארוחת הבוקר המיוחלת.

...

"טוב את באה?" הוא שואל ומגיש לי את הקסדה.

אני חובשת את הקסדה ומצליחה לגרום לזה להיראות לא מגושם.

"את יודעת מה? יש לי רעיון. בואי ניסע אליי ותכיני לנו ארוחת בוקר וזה יחסוך לך הליכה למכולת"

נו באמת. הוא חושב שנולדתי אתמול? 7 בבוקר. אני עייפה והרי ברור ש'ארוחת בוקר' כרגע זה שם קוד לסקס.

קודם לכן הוא שם עליי "תווית" של 'ילדה טובה' ולכן כיאה למצבי וללחץ החברתי הקטן שמופעל פה אני אומרת "יאללה, אני אבוא ואכין ארוחת בוקר ואז אסע אליי" ב-ט-ח. על מי אני עובדת?

אבל נו, 7 בבוקר ואני עושה לעצמי ולמודעות העצמית שלי הנחות.

עלינו. נסענו. הגענו.

הדירה שלו עשתה לי את זה. מרווחת וגדולה. אוכל במקרר ומיטה ענקית – מה עוד אני צריכה כרגע?

אני מכינה אוכל והוא מגלגל לו להנאתו. יושבים, מדברים, צוחקים ואני מודיעה כי התגבשה ההחלטה להישאר אצלו ולישון את מעט השעות שנותרו עד המשמרת הבאה.

"טרנינג ארוך או קצר?" הוא שואל

"אתה תבחר" אני עונה

אני לא מופתעת ולעברי נזרק מכנסון שדומה להכלאה בין בגד ים ובוקסר ולא משאיר שום מקום לדמיון של הרגליים שלי.

נכנסים למיטה. מכבים את האור ומתכסים בשמיכה.

"לילה טוב" אני אומרת בחיוך ועם קמצוץ תמימות ונאיביות שהתעוררו בי תודות לאכול שהכנסתי לגוף.

הידיים שלו נכרכות סביבי ואלוהים יודע כמה אני אוהבת מגע של גבר עליי. הוא מטייל עליי עם הידיים שלו ומתחיל לנשק לי את העורף.

אני מלאת כעס וחרמנות כתוצאה משיחת טלפון טעונה שהייתה לי כמה שעות קודם אבל אני מנסה להשתלט על עצמי והכבוד העצמי שלי צורח לי להפסיק אותו.

"מאמי. די. אני חייבת לישון" אני אומרת ואפילו לי זה לא נשמע אמין.

"את בטוחה?" הוא שואל כיאה לכל גבר שמטרתו להיכנס אלייך בזה הרגע.

אני לא זוכרת אם הספקתי לענות ולאשר את הפסקת ההליכים שפסקתי לפניי כן, אבל אני מחליטה לדחוף את הכבוד העצמי שלי שיוצא מהכלים במוחי, עמוק לתוך איזו מגירה ואני נשאבת לתוך השפתיים שלו.

אנחנו מתנשקים ונוגעים. מתלקקים ונידבקים. הוא מתחיל לגעת בי ואני רטובה בטירוף. צמאה למגע.

הוא מתביית לי על הדגדגן ואט אט אני מתפוצצת פעם אחריי פעם. האצבעות שלו מתחילות לחדור לתוכי ואני מודה ביני ובין עצמי שבאותו רגע זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

היה לי שבוע מטורף ועמוס מבחינה רגשית וכרגע להתרכז בעצמי ובכוס שלי זה הדבר שהכי בא לי לעשות. איזה כיף שהוא כאן כדי לעזור לזה.

אצבעות, ידיים, שיניים...

שיניים?!?

הוא טופס לי את השיער ומושך את ראשי אחורה ככה שאני בטוחה שהקרקפת שלי תיתלש וזה כמובן מוביל לעוד נוזלים להשתחרר ממני.

הוא אונס לי אתה הצוואר בנשיכות רכות שמתחלפות בכואבות ומחוררות עורקים.

הפסקתי את ספירת הגמירות כבר לפניי כמה דקות ואני פשוט נהנית מהגבר הזה שמכאיב לי ואין לו אפילו מושג כמה אני נהנית מזה.

הוא חודר לתוכי ואני נאנקת.

אני נאנקת ונהנית מכל שנייה שהוא חופר בי עם הזין שלו.

"תן לי ליהיות למעלה" אני מבקשת "לא, אני רוצה אותך על הבטן" הוא אומר בטן רגוע ומצווה

אוך האסרטיביות הזאת מה שהיא עושה לי...

אני מתהפכת והוא נכנס אליי. תופס לי את השיער ביד אחת ומושך אותו חזק אחורה ובשנייה אוחז בגרון שלי ואני מרגישה איך הנשימה שלי מוגבלת.

סקס. המון סקס. בכל צורה אפשרית. המון וטוב.

הכבוד העצמי בועט לו ומנסה לצאת מהמגירה אבל באסה לו כי נעלתי אותו הבוקר עד שאחליט לשחררו שוב.

ניגמר. שוכבים ומתלטפים. אני מתגרה ועוקצת טיפה ופתאום מרגישה סטירה שיורדת לי ישר על הכוס.

"אל תתחצפי" הוא אומר וחודר אליי עם העיניים שלו, מתגרה ורציני כאחד.

אני בולעת רוק ומבינה שעל האופנוען הרועש והמצלצל הזה אני אוליי לא הולכת לוותר כ"כ מהר.

נירדמים, קמים, מתקלחים. מזדיינים וגומרים במקלחת. אני מוקפצת חזרה לעבודה וכבר נקבע לי זמן לפגישה הבאה.

אני משועשעת ומשחררת ומנעילה את הכבוד העצמי שלי.

הוא כבר פחות צועק. הוא פחות כועס עליי. הוא ראה שנהניתי והגבר שממנו נהניתי היה בהווייתו טוב בהרבה יותר מכמה שקדמו לו.

נראה לי שהולך להיות כואב ומספק מאוד בתקופה הקרובה

עד כאן ממלכת הספונטניות של ניקולט

"אדוני, בבקשה, לא!" אני מביטה בו בעיניים מתחננות.

הוא לובש כפפות לטקס שחורות ומבריקות, ברק כזה שמחליא אותך ומצד שני השלמות החלקה שלו מרעיבה.

"אדוני, בבקשה לא" אני אומרת בחצי קול, מנסה לחלץ את עצמי ממה שעומד להגיע.

הוא לא מקשיב לי. הוא אף פעם לא מקשיב לי.

אני רואה את הכפפות האלה מתקרבות אליי. פרוסות. מאיימות. עבות.

כל עשר האצבעות האלו הולכות להכאיב לי יותר מהכל עכשיו.

"אדוני" אני מנסה עוד פעם אחת לפניי שתגיע הגזרה המרה "בבקשה. לא."

הוא לא מקשיב לי. הוא אף פעם לא מקשיב לי.

הוא מניח את ידיו על החזה החשוף שלי ומתחיל ללחוץ. הוא לוחץ עוד ועוד, עד שהשתיקה שלי מתחילה להישבר על ידי גניחות כאב.

אני שונאת כשהוא עושה את זה. אני מרגישה שאין לי אוויר לנשימה. אני מרגישה שעוד רגע ובית החזה שלי יתפוצץ.

הוא ממשיך. לוחץ. מפעיל את משקל גופו על הצלעות שלי. אני צועקת. מתחננת שיפסיק. הכל כואב לי. הנשימות שלי מהירות ולא סדירות. אני מרגישה את זה.

ממש עוד רגע והריאות שלי יקרסו.

אני צורחת, בוכה, מייבבת. אבל ללא הועיל. מה אני מתחת לידיו הגדולות? דחליל, ילדונת, אבק בדמות נערה.

אני מפסיקה לנשום. לא מסוגת לקחת אוויר כי את כל תכולת הריאות שלי תופסות הידיים הכבדות שלו. אני לא נושמת.

בבת אחת הוא משחרר.

אני מתעוררת כמו מסיוט. ממלאה ובולעת בשקיקה כל חלקיק חמצן בחדר, עוד ועוד. הריאות כואבות לי.

אני נחנקת מהחמצן של עצמי אבל אני רוצה לקחת כמה שיותר. לאגור שיהיה לפעם הבאה שארגיש את מנחת זרועו.

הוא מסתכל עליי נרגעת, נהנה מהמחזה.

יושב מולי ומלטף את אצבעותיו המבריקות והשחורות אחת אחריי השנייה.

הנשימה שלי מסתדרת. "בבקשה..." אני ממלמלת בתחנונים בלתי נשמעים בכדי שיפסיק.

הוא מחייך. חיוך מסנוור. 2 שורות של שיניים לבנות וצחורות. אני כמעט בטוחה שהיה בהן את הניצוץ שמוסיפים בסרטים מצויירם ובפרסומות של משחות שיניים.

הוא קם ומתקרב אליי. אני מנסה לברוח. מנסה להתחמק. אבל אני כלואה בתוך המיטה הזאת. והחדר הזה כל כך קטן.

אני בטח משעשעת אותו כשאני מתפתלת ככה כמו גולם של פרפר שרוצה לבקוע.

הוא יושב לידי. מתחיל לטייל על החזה שלי עם הגומי המחליא הזה שעל ידיו. מצייר ציורים ותווה לו מעגלים.

"אדוני, בבקשה, לא" אני אוזרת את כל האומץ והכוח המעט שנותר בי ומבקשת פעם אחרונה. מקווה באמת ובתמים שהפעם הוא ירחם וזה ייגמר.

הוא שותק.

הוא מחדיר במהירות אצבע אחת לתוך הלב שלי. נועץ אותה בתוכי חזק. עמוק. אני צורחת.

הוא מתחיל לטייל לו בתוכי, מחטט בתוך הלב שלי כאילו היה זה כוס רטוב ורך. מסובב, טוחן.

אני מרגישה כל תזוזת אצבע שלו. כל רעידה קטנה. אני צורחת מכאב והוא לא מפסיק.

הוא מוסיף עוד אחת. עכשיו הן שתיים. הוא מצמיד אותן וממשיך לטייל בתוכי, מתחיל לעסות את דפנות הלב שלי ואני דומעת.

הכל כואב לי. אני צורחת בוכה אבל נדמה שרק אני שומעת את עצמי.

אני נאבקת בשרשראות שכובלות אותי למיטה הזאת. אני מחפשת דרכי בריחה.

הוא ממשיך ומוסיף אצבע אחריי אצבע עד שכל כף ידו בתוך הלב שלי.

נהנה לו. משחק לי בעורקים ומטייל בין החדרים. לוחץ, מכאיב, צובט, שורט, פותח צלקות שנסגרו.

מבלגן חדר ימין עם שמאל ומשנה שם את חוקי המשחק.

אני שונאת את כפפות הלטקס האלו. תמיד כשהוא לובש אותן אני יודעת שטוב לא יצא מזה.

אני כבר לא שומעת כלום ולא רואה. אני מרגישה את כל כף ידו בתוך הלב שלי. שואב ממני את הנשמה. משחיר את כל מה שהיה בהיר.

אני מתרכזת בזרוע שנעוצה בי. הוא שורט ומעסה את השרירים בפנים ואז בבת אחת לוחץ על כולם.

כאילו מחכה לממטרות דם. כאילו רוצה לראות את הלב שלי משפריץ לכבודו ומתנקז מכל תכולתו.

אני מתפתלת תחתיו. משופדת על ידו. אני בוכה, צורחת, מתחננת, מייבבת 

"רק תעזוב. בבקשה אדוני, רק תעזוב..."

אז היא אמרה לי לכתוב – אז כתבתי

אז היא אמרה לי תשפכי את הכל על הדף – אז שפכתי

אז היא אמרה לי אם לירוק עליו את לא יכולה – לפחות תרקי על הדף – אז ירקתי

והאמת? שאין לי כל כך מה להגיד לך,

חוץ מאוליי ש...

...

אתה מגיע מתחת לבית שלי,

מחנה את הביואיק הלבנה והמבריקה שכבר לא נראית לי מושכת בכלל (טוב נו, אולי קצת),
יוצא מהאוטו ומתקרב אליי.

כל כך יפה, כל כך נטול דאגות, כל כך נער בלונדיני עם בלורית ועיניים כחולות היישר מהקיבוצים של קום המדינה, אחד כזה שכל הבנות היו 'כרוכות' אחריו

אני מסתכלת עלייך והשנאה מטפסת אט אט מהבטן, עולה בושת ומעלה לגרון

אתה מתיישב. ממלמל משהו על 'סליחה' ועל 'חטאתי בפנייך'

ואני? בזה לך עם כל מה שאלוהים נתן לי. צוחקת ומגחכת מול הפנים המסכנות שלך שמשתלבות מצויין עם הזנב המקופל שבין רגלייך.

אני שונאת אותך.

השלכת אותי כמו כלבה פצועה באמצע הכביש וצפית איך המכוניות אחת אחת - דורסות אותי.

ישבת ועישנת ג'וינט בעודך נהנה מהמחזה.

נתתי לך הכל.

את אהבתי, את נשמתי, את הבית שלי ואת החברים. את הכל הצעתי לך על מנת שלא תדאג לדבר.

ואתה? חירבנת על הכל. הרסת, ירקת והשתנת – ולא בקונוטציה החיובית של המילים.

אתה ממשיך לשבת לידי, מדבר איתי כאילו אני עוד איזו פגישת עסקים, מציג טיעונים ומברבר המון.

חושב שיש לך את הזכות או שאני מסוגלת לשאת עוד את הבולשיט הלא ניגמר שלך.

"מספיק!" אני קוטעת אותך "אני ואתה מעולם לא נחזור, מה שהיה לך איתי הרסת בצורה מושלמת, אידיאלית ממש, עוד לא התקשרו אלייך לקבלת הפרס?"

שתיקה. תינוק מטונף. כלב רטוב פחדן ומסכן. זה מה שאתה.

אתה מעז להניח עליי את היד ואני מתנערת, נגעלת מהמחשבה שתיגע בי.

אני מרימה מבט לעיניים שלך. ריקות, עזובות, נזקקות.

מסיטה את עיניי מעינייך כי אין להן מה לחדש לי.

"למה הגעת לכאן?" אני מסננת "מה מטרת הביקור?" אני שואלת במטרה לקבל תשובה שתוסיף עוד שמן למדורת הזעם שלי

"רציתי לראות אותך ולשמוע" אתה ממלמל.

שפל, נבלה, מגעיל.

"הנה, ראית, שמעת, עוד משהו?"

אני לא חושבת שאי פעם ראית אותי ככה. כ"כ כעוסה וחדורת זעם.

"אני לא רוצה שיהיה לך רע" אתה אומר. מנסה להחזיר את אליפסת המלאך אל מעל ראשך.

"תחסוך ממני" אני חותכת אותך "הסליחה שלך לא שווה כלום והניסיון הפתטי שלך לנסות לתקן פה משהו, גם הוא, מיותר"

שותק. לא יודע מה להגיד. חירבנת. אתה יודע ואין לך דרך חזרה.

אני לא אוהבת למרוח מה שמיותר ולכן "יש לך עוד משהו להגיד לי?" אני שואלת לתוך העיניים שלך

"את מדהימה, אני רוצה ש..."

שתוק!  אינפנטיל!

"אני לא אהיה שלך, לעולם"

אני נזכרת שליידי לעולם לא עוזבת דיון טעון בלי אמירה חשובה וצנועה לקראת הסוף אך עם זאת בעלת מסר

לוקח אוויר מזדקפת ומחייכת "אני עולה לבית, אני רק מקווה שלא תעשה את זה שוב לאלו שיבואו אחריי, להתראות"

הרסת אהובי, הרסת את כל מה שהיה בינינו.

ועכשיו קשה לי לישון.