וניליות, חגורה ומה שביניהם

אין פה שחור או לבן.

פשוט יש לי חור בלב.

ואני לא יכולה לחכות כבר שזה יעבור...

אתה שואל מה שלומי ואיך אני מרגישה.

אני מתלוצצת ומבקשת שתיתן תחום הגדרה ל"איך אני מרגישה".

אתה שולח 4 מילים "את יכולה לשרת אותי?".

אני יושבת ובוהה במסך הפלאפון.

נושכת שפה תחתונה. בולעת דמעות שנתקעות גם ככה בשקדים המנופחים שלי.

לא יכול ליהיות שזה הגבר שהתאהבתי בו...

מעולם לא הכאבתי לך כמו שאתה מכאיב לי.

מעולם לא זילזלתי בך כמו שזילזלת בי שוב ושוב.

מוקדם יותר אני אומרת כמה נחמד היה אם היית פה איתי עכשיו.

בערך באותו מוקדם יותר אתה עונה לי שהדבר היחיד שאתה רוצה זה שאחכה לך על הריצפה ושתקרע אותי מכות.

אני נמנעת מלענות ובוכה עם עצמי שוב, על העלבון, על הכאב על חוסר הרגישות, על זה שניגמרו לי הכוחות.

אני... אתה יודע אני... הלכתי לאיבוד עם עצמי.

"אני יבוא אלייך ביום כיפור ואת תשרתי אותי" אתה פוסק.

ואני? הלוואי והיה לי הכוח להתנגד, הלוואי והיה לי את מיתרי הקול להגיד לך שאני לא רוצה לשרת אותך כשיש לי 39 מעלות חום והרופאים אמרו שיכול ליהיות שאדקק לאישפוז.

הלוואי ויכולתי להגיד לך שיום כיפור הוא יום קדוש בשבילי וגם ככה אצתרך לא לצום לאור המצב שלי אבל עוד לשרת מישהו שהוא בשר ודם?

להתעסק במיניות, בהנאות, בשעשועים? איך אפשר?

אתה רוצה ליהיות מעל אלוהים. מעל אלוהים אפשר ליהיות רק עם בחורות שאין להם אלוהים מלכתחילה.

אתה יודע מה הכי הייתי רוצה?

שפשוט תשאל מה שלומי, שפשוט תגיע לבקר. שפשוט תדאג לזאת שעד לפני כמה ימים קראת לה ה'אחת שלך'.

אני עייפה. מהכל. אני כותבת ולא בא לי לסנן ולא בא לי לחסום ולא אכפת לי כמה לייקים יהיו לפוסט הזה וכמה תגובות סוטות.

אני פשוט רוצה שתפסיק להכאיב. אני רוצה להפסיק להכאיב לעצמי.

אני חושבת גם שאני מאוד כועסת עלייך. מאוד מאוד מאוד אבל גם לזה אין לי כוחות.

אני חולה אדוני, אתה יודע?

קראת לי אתמול לא מאוזנת. זאת אני אדוני, זאת שלימדה אותך לקחת אוויר לפניי שאתה צועק ושורף את הכל מסביב בזעם המבעית שלך.

אתה יודע אדוני? תמיד כשהיינו רבים, הייתי נושמת רגע ומציבה אותך לפניי. חושבת על נקודת המבט שלך. על המצב שלך ועל איך אתה רואה את הדברים

והייתי מנסה למצוא פיתרון.

אתה יודע אדוני, אני חולה מפורקת בבית.

ורק פעם, פעם אחת בכל החודש וחצי המזדיינים האלה הייתי רוצה שתגיע, תחבק אותי ותבטיח שלא תרייר עוד על אחרות, שלא תשקר ושלא תעזוב אותי לעולם כשיהיה קשה.

 ...

עוד הבהוב של הודעה.

"יש לך מטלה"

יאי לי

"שבי ותחשבי אם את מוכנה לשרת אותי יומיים בכיפור כי אני לא מתכוון להיתקע אצלך יומיים..."

אני נטולת כוחות, נטולת רצון לנשום.

הכאב הזה, הסתירה בין הגבר שבישל, קילח וטיפל בי לפני 4 ימים וכעת מתייחס אליי בלי סיבה כאילו אני זבל.. הסתירה הזאת לא מובנת לי.

האם זה כי לא יכולת להרביץ לי? האם זה כי לא הכאבת לי למעלה משבוע? סלח לי על מערכת החיסון הפגומה שלי...

אני מתחילה לבכות, שמחה שהוא לא לידי אחרת בטח הוא היה כועס ואומר לי להירגע עם החרא והשטויות שלי

"אני מצטערת" אני מתחילה להקיש בחשש "אני לא חושבת שאבריא עד יום שישי, סלח לי"

מזל טוב אדוני. לקחת את הילדה הכי חזקה עלי אדמות (פעם גם אתה היית קורא לי ככה, פעם אהבת את זה) וריסקת אותה.

אין לה כח. אין לה מקום. לא לאהבה. לא לדאגה. לא לכאב. 

אני ריקה אהובי, ריקה ומותשת ובעיקר חרדה מהרגע שתקרא (אם תקרא) את כל זה.

ואני? אני עדיין חולה אדוני, עדיין צריכה אותך.

אלוהים, בבקשה תעשה שזה ייגמר כבר.

אז אני לוקחת כדור והחום קצת יורד,

בבוקר אותו יום, מעט מוקדם יותר, הרופא פוסק "פנצילין 500 מ"ג פעמיים ביום"

"יש לך גם בשביל הנשמה?" אני שואלת

...

התחלנו לצאת לפני... חודש? כן, כמדומני, חודש וחצי זה היה.

תקציר לקוראים היקרים על החודש הנ"ל:

עליות וירידות, הצלפות ונשיקות, נשיקות של כפות רגליים,

חיבוקים והשפלות, ליקוקים, ליקוקים בכל מקום ו-אהבה.

אני כבר הזהרתי שאני לא טובה בפרידות ולכן כאשר הרומן הצרפתי שלנו הגיע לסיומו, נקטתי במספר פעולות.

כמובן, שמיד ארגנתי צוות של רוצחים, חביבים וחסרי נשמה אשר יגיעו לביתך וישחטו את עורך מעלייך על מנת להביאו אליי.

הם שאלו האם להביא לי גם את ליבך בתיבה ועניתי להם שאין לי צורך בלב רקוב.

שנית כל, אתה אמנם בחרת למחוק ולדפדף אותנו ואני רוצה לעצור רגע ולהיזכר בכל מה שהיה לנו.

אני זוכרת שהיינו יושבים באמבטייה, מלאה במים חמימים ונעימים, אתה בועל אותי עם העיניים שלך ואני כמו טרף לבן וחסר אונים מתענגת על הסקירה שלך.

אני זוכרת את עצמי אומרת לך בין קול תזוזת המים לבין אנחות העונג שלי,

שמחוץ לדלת חדר האמבטייה, בעצם נמצאת העיר פריז, בה גברים מבוגרים יוצאים עם נשים צעירות והסקס, משוחרר הרבה יותר.

אני זוכרת את הכאב הבלתי נסבל של הברכיים שמשתפשפות בשטיח הגס שעה ארוכה שאני מוצצת לך ואתה לא מוריד את עינייך ממשחק המחשב.

אני זוכרת את הכאב הופך לרטיבות שנוזלת ממני, את ההשפלה מפעילה את שרירי הנרתיק שלי, את העלבון מכין את הכוס שלי לכבודך.

אני זוכרת איך גיליתי שאתה יכול להכפיש את שמי מול אחרים על מנת להשיג את מה שאתה רעב לו יותר מכל דבר – אחרות.

אני זוכרת איך וויתרת עליי בשנייה שהיה קשה, איך ביטלת אותי בצעקות, בהשפלות, בתקיפות, איך הנמכת אותי כי לא היה לרוחך מה שאמרתי.

זוכרת איך הצלחת להתגבר על עצמך, איך בחרת לא לחיות במסלול חיים שכזה, איך הודית לי על כך יום יום מאז ואיך השקט הנפשי שב אלייך פתאום.

אני זוכרת שהיה לנו קשה כשהיינו רחוקים, אנחנו גרים בערים שונות ואכן המרחק לא הועיל אבל ההתרגשות שאחזה בי והפרפרים שבקעו לי בבטן בכל פעם שהייתי רואה אותך, היו שווים את זה.

אני זוכרת שדיברנו על בדסמ, כמה שאתה רוצה יותר ואני רוצה פחות, החלטתי לנסות יותר.

באותו יום חזרתי הביתה ואזרתי אומץ, הנחתי בתיק את מה שציוות עליי לקחת איתי תמיד מזה מספר שבועות.

אני זוכרת איך הייתי נוסעת באוטו לידך והידיים שלך היו כל העולם בשבילי.

אני זוכרת שחליתי. חליתי הרבה. 30 או 40 כדורי אנטביוטקיה עברו לי במערכת בחודש וחצי האחרונים.

אני זוכרת שטיפלת. טיפלת ולא יכולת להשפיל, להרביץ, להכאיב. היום, אני יודעת שזה מה שהיה חסר לך.

אני זוכרת איך המון דברים קטנים ששיגעו אותי בך, התגמדו לעומת הטוב שהיה בך, לעומת הרוך.

אני זוכרת איך בנינו, שנינו, מסובכים ולא פשוטים, לבנה אחר לבנה את הקשר שלנו.

...

לפניי יומיים שמטת את הבסיס.

האמון עליו הרצית לי כל כך הרבה, הכנות, הסיסמאות האין סופיות כי אין אחרות ואני היחידה – התנפצו וקרסו עם הקשר שלנו.

בטחתי בך, האמנתי לך ונתתי לך את עצמי כמו שרק למעטים אני נותנת ואכזבת אותי, הרסת ופגעת.

http://data3.whicdn.com/images/114087657/thumb.jpg

אני לא יכולה יותר.

"אני יכול לזהות את רמת החרמנות שלך לפי הטעם שלך בפה והחום של השפתיים" הוא אומר אחריי שהוא עוזב לי את הפה...
אני משתנקת. אני אוהבת כשהוא מכיר אותי אפילו יותר טוב ממני.
אנחנו יושבים באולם קולנוע ואני מחככת את רגליי אחת בשנייה בעודי יושבת על הכיסא.
אני נוטפת. הוא יודע.
הסרט מתחיל. האולם ריק יחסית אבל לא ריק כמו פעם שעברה ולכן אין לי את האפשרות לרדת לריצפה ולראות את הסרט כשאני צמודה לרגליו וזה רק מדכא עוד יותר.
...
"שקט" הוא אומר "אף מילה" ואני יודעת שעליי לציית
יד לרגל ורגל ליד ואני אזוקה - פתוחה לשימושו, פרוסה לפניו.
אבל מסתבר שזה לא מספק את האדון שלי,
חבלים. ארוכים ועבים. שחורים. כאלה שאין סיכוי שאצליח לפרום או להשתחרר - הוא יודע שהכלבה שלו נוטה להלחם במה שמגביל אותה.
כל רגל מקופלת ונקשרת לצד אחר של המיטה.
אין לחכך רגליים, אין לסגור אותן בפניו. הכל שלו. אין לי איך להסתתר. עכשיו -אפילו לאלוהים אין טעם לפנות.
רק הוא - יכול לשמור עליי, רק הוא יחליט מתי הכאב מספיק, מתי הכאב מפסיק.
הוא תמיד מתחיל בעדינות, קודם זה השוט הקל, הרגוע, זה שזנבותיו מרגישות לי כמו ליטופים ואני רק מתגרה בו יותר, צוחקת בשובבות ומערערת על כוחותיו.
כשהוא מזהה שאני זקוקה לעוד הוא לוקח את אהובי לידיו. שוט שחור, עבה, זנבות מעור וכבדות שטנית.
אני מזהה את נשיכותיו של השוט עליי ויודעת שעכשיו אני מתחילה לכאוב.
הוא שורף אותי, צורם לי, מפלח לי את העור ומשאיר אותי מסומנת עוד הרבה אחריי.
אדוני, הוא לא אוהב כשאני מתנהגת לא נכון, הוא לא אוהב כשאני לא כואבת בזכותו.
הוא צריך את זה, לא פחות ממני.
הצלפות, המון, בשלל כיוונים ואיזורים ואני מאבדת את עצמי לכאב, מתענגת, מתמסרת.
אני לא נלחמת יותר. בהתחלה אני מתרגלת, בהמשך אני מתחילה לכאוב ואז מגיעה תחשות הבעירה, השריפה בכל הגוף, עוד רגע ואני לא אצליח לעמוד בזה...
ואז, זה מתחלף, אני מתאהבת בנשק שלו, מתאהבת בכל מה שינחית עליי, הכאב הזה מגרה אותי, חוסר הרחמים שלו מטריף אותי, הסיפוק שלו עומד מעל לכל
צרחות הכאב שלי מתחלפות באנחות עונג ופיתולים של הגוף, לא בכדי לברוח ולהתחמק ממנו אלא כדי לקבל עוד, לשרוף עוד, לכאוב עוד
הוא מפסיק. אני מתנשפת מעט, מגרגרת על המיטה ומנסה להשתחרר מהחבלים והאזיקים שעוקדים אותי לעצמי.
מבט אחד ממנו - מספיק לי - "שלא תעזי להשתחרר כלבה" הוא מפציר בי
"כן אדוני" אני עונה כנועה לו ומרגישה איך הטיפות יוצאות מתוכי
אני עוצמת עיניים, מתרגלת לעצמי מחדש, מנסה למצוא תנוחה נינוחה במצב המאוד לא נינוח שלי כרגע ובטוחה שהוא סיים את זממו בי.

כן ב-ט-ח. אני שומעת קול זמזום ובצורה בלתי רצונית הגוף שלי נזרק מעצמו לצד השני של המיטה עד כמה שאפשר.
אני שונאת את הויברטור הזה, אני שונאת כשהוא מכתיב לי את קצב הגמירות, אני שונאת אבל כל כך אוהבת.
אני פותחת עיניים והוא עסוק בשלו, ויברטור אחד לתוכי והשני ממוקם לי על הדגדגן - פה אני יודעת, שסוף העולם הגיע.
אני מתחילה לטפס במעלה האורגזמה, עולה במהירות מטורפת ושומעת ממרומי ההר את הקול שלו "את לא גומרת"
אני צונחת על הריצפה. אני לא מצליחה להישאר שם הרבה זמן ומתחילה לדהור לכיוון הפיסגה שוב, אני מותחת את החבלים שעוקדים אותי ומרגישה איך הם נחרכים לי בעור,
עוד שנייה אחת ואני מתפוצצת אבל אסור, אני שונאת שאסור לי. שוב צניחה לריצפה, שוב עלייה מתישה, מעייפת ומפרכת לכיוון האורגזמה.
אוקיי, הגיע הזמן לבקש, אני אומרת לעצמי.
"בבקשה אדוני, בבקשה תן לי לגמור"
"לא כלבה, את לא גומרת עד שאני מחליט" אני מתחילה לבעוט, אני לא יכולה להחזיק את זה יותר
"בבקשה אדוני, בבקשה אני מתחננת" אני משמיעה יבבות שאפילו לי נשמעות כמו יבבות של כלבה בגודל ממוצע
"אני מתחננת, אדוני, תן לי לגמור" אני מייבבת ובוכה, מתפללת שהוא יאשר
"ת-ג-מ-ר-י" - ואני מתרסקת, מתנפצת לאלפי רסיסים ומפזרת את אבק האוגרזמה שלי על כל המיטה.
הוא לא מפסיק. אחד תקוע בתוכי והשני חזק יותר על הדגדגן. אני לא מספיקה להתאושש והנה שוב זה מגיע...
...
"את לא יודעת מה זה רגלי?" הוא שואל תוך כדי שיחה בעודנו נוסעים באוטו ומקשקשים על הא ועל דה
"לא מאמי, אני לא יודעת" אני עונה כיוון שבאמת אין לי מושג מה זה אומר
...
"רדי על ארבע"
מתחשק לי להגיד לו "איזה ארבע ואיזה נעליים" אבל אני יודעת מתי עדיף לשתוק.
אני נשמטת מהמיטה ונעמדת על ארבע עם התחת אליו והראש מושפל,
עכשיו אני הולכת לחטוף על ההערה הזאת שזרקתי לו דקה לפניי כן.
"עכשיו כלבה, אנחנו נלמד אותך מה זה רגלי"
סעמאק! ידעתי שזה ייתנקם בי!
הוא מסביר לי מה פשר המושג ואני כמו כלבה צייתנית מדשדשת אחריו ומנסה להדביק את קצב צעדיו
הוא מתיישב על הספה ואני ממהרת להתיישב על הריצפה בין רגליו. אני אוהבת יותר מכל דבר את המקום הזה.
שוב אותו קול זימזום, אפילו לא שמתי לב שהוא הביא את זה איתו.
"עכשיו כלבה, זה" הוא נותן לי את הויברטור "לא יורד מהדגדגן שלך והפה שלך לא יורד לי מהזין"
אני מנסה להגניב איזה סימן או צליל שניגמרו לי הכוחות וארסנל הגמירות ריק לחלוטין אבל על מי אני עובדת - זה לא מעניין אותו.
...

תודה אדוני

אז אני מחפשת וורד במחשב שלך ולא מוצאת,
מחממת לי פרגיות טעימות ומתיישבת לכתוב.
עבר זמן מאז שכתבתי, שמתי לב שזה מן דפוס כזה: אני יוצאת עם מישהו - הוא מהפנט אותי, תופס את כל תכולת הנפש שלי (כי אחרת כנראה שלא הייתי יוצאת איתו) ואני מאבדת מעט את הדיאלוג הפנימי שלי.

ובכן, ביום ראשון בירכת את פניי בהודעת אסאמאס חמודה שחיכתה לי בפלאפון ברגע שפקחתי עיניים.

"יפה שלי," כתבת "מזה חודש שאנחנו יוצאים,
היו לנו עליות ומורדות, היו ריבים והיו גם פגיעות,
נישקתי, הכאבתי, שמרתי אך גם פגעתי ועל זה אני מצטער.
אני שלם איתך כמו שמעולם לא הייתי,
אני מאושר איתך יותר ממה שיכולתי לדמיין,
אני מקווה שניזכה לעוד הרבה זמן ביחד,
שלך ת' "

עכשיו, מי מכם שיחשוב ש"שולט" לא "אמור" לכתוב דברים כאלה, ובכן אני מאחלת לו המון בהצלחה ושולחת לו במעטפה מעט רחמים על צרות העין והחיים בתוך קטקומבות של סטיגמות.
מי מכם שיחשוב כי אני נאיבית ומאמינה לכל דבר שיוצא למין הגברי מהפה, אגיד לו שלא לכולם  האמוןניתן ולרב אני סקפטית,

אבל אני רוצה להאמין שיש עוד טובים בינכם ורוצה להאמין שאהבה ואושר כנה לא רק אנחנו הנשים והשפחות מחפשות.

מי מכם שיאמר כי מה לגבר שגילו כפול מגילי ולילדה שכמוני (אכן, ילדה, לא מתיימתר ליהיות בוגרת מידיי) הרי שאשיב לו כי מוחי צלול למרות שהיו פעמים שלא הייתי בטוחה בכך ואוסיף, 
אני מסתכלת בחוץ על חברותיי וחבריי, אי אילו בזוגיות ואי אילו בודדים ורווקים וכמובן שיש גם את אלו שנאלצים להחליף פעם ביום את הסדין עליו ישנו ולמלא את מלאי הקונדומים בתידורת שבועית.
אני מסתכלת עליהם וחוקרת, מאוהבים, מטורפים, מריירים או שבורים, אבל כולם - מלאי תקווה, מלאי רעיון שהשריישו לנו במרוץ השנים, הרעיון של החיפוש אחר אותו אושר האין סופי, האהבה הנשגבת.
אני לא מתיימרת ליהיות מלכת הקרח, אני כמו כולם רוצה אהבה, אני כמו כולם רוצה לדעת שזה שאני הולכת לישון לידו בלילות יהיה שם בלילה שאחריי וגם בשנה הבאה,
אבל, האם אני באמת מוכנה לזה? האם אני מוכנה להתייחב לאותה אהבה חד משמעית, לאותה הקרבה למען המשפחה העתידית והחיים בשותפות? בהחלט (שעוד) לא.

בכלל הלכתי רחוק מהנושא שלשלמו נכנסתם לכאן,
ובכן (כמתו ה'ובכנ'ים פה מזכירה לי מעט את הקריין שברקע בסרט פו הדב המצוייר).

אז עבר חודש,
אני לא אשקר, לא חודש קל,
לא בשבילי - להתרגל לגבר דומיננטי כמוך זאת משימה לא פשוטה
לא בשבילך - הפלפליות שלי נוטה לשרוף והרבה ואתה - נכווה בשקט, מוריד אותי על ארבע ואז מגיש לי את שפורפרת האלווורה למרוח לך את החלקים ששרפתי,
היו עליות והיו ירידות ובדרך כלל? הייתי מתנערת, הייתי מוותרת על הרעיון שלך ושלנו, בעיקר למען עצמי ועוברת לשעשוע הבא
אבל אני (כמו שציינתי קודם לכן) לא מוכנה עוד להתחייב - להתחיל לחפש בתים, לבחור סוג עץ לגדר שבגינת הפרברים וללכת לכלבייה בכדי לאמץ כלב שיהיה לילדיי.
אני רוצה לחיות, אני רוצה לנסות, אני פשוט רוצה - לאהוב.
לאהוב ולכאוב - במן מערבולת חושים מטורפת כזאת,
מקום בו את לא יודעת אם זו את שאוהבת את הכאב או הכאב שאוהב אותך,
מקום בו הכאב הכי נורא גורם לך לצחוק מתגלגל ולתחנונים לעוד,
מקום בו את רגועה גם כשאת על ארבע וגם כשאת עומדת על שתיים מולו.

אז סילחו, כל אלו עם הביקורות, כל אלו עם מטר הנזיפות,
כל אלו שלא בטוחים בכושר השיפוט שלי, כל אלו שהתעייפו מהגחמות שלי,
סילחו לי אבל אני רוצה ליהיות איתו, אני שלו, הלילה הזה - זה בטוח,
ולגביי הלילות של שנה הבאה - אני פשוט לא מתכוונת לדאוג לגביי זה,
דאגה, מובילה לקמטים, ואני בטוחה שקמטים - לא יוסיפו לחינניות שלי.

ובכן (מבטיחה שזה ה"ובכן" האחרון),
חודש עבר ואנחנו עוד פה,
אני מחייכת והוא מאושר,
תגידו לי, מה עוד צריך בחיים חוץ מזה?
(ותחסכו ממני את ההרצאה על "אהבה זה לא הכל וצריך עוד דברים והיגיון" - אני המצאתי אותה)

לילה טוב ואני באמת מאחלת לכולם
כאב ראש מטורף סקסי ובדסמי כמו שאני זכיתי לקבל :)

אז ככה.

37.

שלושים ושבע.

30 ו- 7.

מממ.

37.

אנחנו מתערטלים בין השוטים שתלויים מעל למיטה שלך לבין הסדינים הלבנים שאצלי בבית.

הפנים שלי נעות בין ידייך הרכות לבין הקשיחות של השטיח.

התחת שלי נארז בקפידה במכנסיים שיוציאו לך את העיניים ולאחר מכן מוגש לך כקינוח שדורש חימום לפני אכילתו.

אתה האדון ואני הכלבה.

...

הן צועקות לי. כולן. מושיטות אלי את זרועותיהן הארוכות (מאוד משום מה) ומנסות לתפוס אותי.

הן מקיפות אותי. טהורות מבפנים, נקיות, זוהרות. "אל תלכי" הן מפצירות בי כולן כאחת. "אל תלכי".

הן יודעות על מה הן מדברות. אני שובבה. תמיד בודקת על עצמי.

תמיד משחקת בטאקי, או דוקים, או שחמט או כל משחק אסטרטגייה אחר בעל מנצח אחד והמנצח הוא זה שמפיל את הלב שלי, או מרסק אותו, או מנפץ, או כולא במכלאה – תלוי כמובן באיזה משחק מדובר.

"אל תלכי" הן חגות סביבי ואני מסתחררת. מרגישה את האהבה שלהן, את החום שלהן, את הדאגה שקורנת מעיניהן, את הכאב והצער שזורמים בידיהן הארוכות. "אל תלכי" הן ממשיכות כאילו מכתיבות לי את תורת החיים או מנסות להפנט אותי. "אל תלכי".

הן עומדו מסביבי. כולן. מקיפות ואוטמות אותי בתוך כיפה שייצרו משזירה שלהן אחת בשנייה.

אבל אני שובבה, כבר הזכרתי?

אני תמיד מזהה פתחים קטנטנים ואני מגניבה פעם אצבע ברגל ופעם את כף היד למשש את מה שנמצא בחוץ. לפעמים זה קיפוד ולפעמים זאת סלסלת תותים. לפעמים זה קקטוס ולפעמים גבר נאה. בדרך כלל בסלסלת תותים יש עכביש ארסי שמחכה בתחתית והגבר הנאה נראה נאה כי אני יכולה למשש רק חלקיק קטן ממנו ובסוף מסתבר שהוא בכלל אישה עם סטרפ-און.

והן תמיד מטפלות. חובשות את היד עם הארס או מורחות וזלין על הרקטום שחולל. עוטפות בתחבושת של חום ואוטמות עם לויקופלאסט של דאגה. אם הפצע חמור מהרגיל הן מטפטפות חומר אנטיספטי רווי באהבה והוא שורף עד עמקי נשמתי כמו חומצה טהורה אבל מרפא מהר.

הן תמיד מטפלות ואני? לא יכולה להפסיק.

אני לא יכולה להפסיק להימשך למשב הרוח המרענן הזה שמתגנב אליי בין השזירה הגופנית שלהן.

הוא כאילו מזכיר לי איך הכל אמור להתנהל. שהחיים לא מתנהלים בתוך בועת אהבה ודאגה. שהבנאליות והשעמום, מגנים ככל שיהיו לא מספקים אותי, לא מספיקים לי.

הפרברים והבית, הגדר הלבנה, הכלב, שלושה ילדים והאהבה שכולנו מייחלים להם לא נועדו בשבילי. אני רוצה יותר.

אני רוצה בית מלהבות, ומטפלות לילדים. אני רוצה שף וכובסת. מנקה ונער בריכה ספרדי בשם חוליו. לא לא דבילים, אני לא רוצה כסף ועושר מהסוג הזה. אני פשוט רוצה לחלום גם אם אני נפצעת בדרך.

הוא נותן לי לחלום – המשב הזה של הרוח. המשב שמתגנב ועושה צמרמורת שמתחלפת באנחות עונג וכמיהה לעוד. הלוואי והיה מספיק פתחים ביניהן כדי שאוכל לפרוס את כל הגפיים שלי ולהרגיש את כל מה שיש מחוץ לשזירת האהבה שלהן.

זאת מין שובבות, כזאת שגורמת לילדה בת 6 לשזור 2 ראשים של בובות לצמה אחת.

אני לא יכולה להפסיק להציץ, לתפוס, לטעום, להקשיב, להיפגע, להתפר, לאהוב, לפחד, להחלים.

"אל תלכי" הן מבקשות. תופסות. מלטפות ונוגעות. מקוות שאאבד הכרה מרב סחרחורת והגחמה החדשה הזאת תצא ממוחי.

אהובות שלי, נימפות שלי, מגנות שלי. גבר בן 37 - הוא הגחמה החדשה שלי.

פתחנו במערכה חדשה ואין עוד מנצח או מפסיד.

הוא לא יפה, הוא לא מצליח, הוא לא ישב איתי לארוחת שישי אצל ההורים ואני לא אלד לו שלושה ילדים.  

הכלבה היחידה בפארודיית הפרברים הזאת שתצא לטיולים עם קולר בגינה עם גדר לבנה זאת אני ברשותו.

את הכביסה אכבס לו עירומה ושפופה מעל הכיור כשהוא בוהה בי מאחור.

אסמיק רק כשיסטור לי או כשירשה לי להודות לו בגמירה.

את האוכל שלו הוא יאכל מגופי כי אני אהיה לו לשולחן או לשרפרף לרגליו שהתעייפו.

הוא המשב רוח שמלטף לי את היד מחוץ לכיפת האהבה שלכן ואני לא יכולה לעזוב. המערכה עוד נמשכת. הקלפים חולקו והלוח נפרס.

הוא גורם לי לטירוף חושים ותחושת רוגע בלתי מוסברת. הוא מוריד אותי לגבהים חדשים.

חברות שלי, מגנות שלי. תנו לי.

הוא - גבר בן 37 שלא נגזר מפוסטר של עיתון, שלא יוביל את ילדי הראשון לכיתה א'.

הוא – גבר בן 37 שפשוט יכאיב לי עד שאהפוך לסגולה תחת ידיו ותחת זיקפתו.

הוא זה שיטרוף אותי בעודי בוערת וכל עוד הלבה נוזלת מתוכי כי אני הטרף שלו ורק שלו.

הוא משב של רוח, הוא גבר בן 37 – וזאת הגחמה החדשה שלי.

**בובה יקרה שלי, אני יודעת שקשה לך לקרוא את זה ויודעת שאת דואגת.

תדעי שאני אוהבת אותך המון ומודה לאלוהים שיש אותך וכן יירבו בובות כמוך בעולם.

אוקיי, 

אחריי שעוררתי סערה תקשורתית בבועה הסוטה שלנו אפשר לחזור לדרמות היומיות ועל כן על פרק היום עומדת סוגייה,

אני בת 20.

הכרתי מישהו בן 37, גרוש, עם ילדה, וכמדומני בעל הניסיון והאופי שדרוש בשבילי בדיוק (ואוליי שוב אני טועה אנחנו נגלה את זה בערך תוך שובעיים - זה טווח הזמן הממוצע אצלי).

אולם המצב מעורר אצלי שאלות מוסריות:

1. 'השתלחתי' (כמו שכינו אותי) לפניי כמה ימים בגבר המבוגר ממנו לא בהרבה וציינתי שגילו הפריע לי והיה בין הגורמים לפירוק הקשר. בהיכרותי החדשה אני לא מרגישה סלידה או דחייה בשל גילו אלא ההפך אבל, הראש שלי לא נותן לי מנוח ש'משהו לא תקין' בלצאת עם גבר מבוגר ממני ב17 (!) שנה.

2. ילדה. טכנית הוא יכל ליהיות אבא שלי. דמיינתי (וגם הוא דמיין) אותי נפגשת עם בתו הקטנה, ואני מטבעי מאוד אימהית אז אין לי חשש שזה לא ייסתדר אך משהו בסיטואצייה נראה לי מאוד שגוי.

3. אני חושבת שבזמן האחרון קצת התקבעתי על 'סוג' הבחור או הגבר שאני רוצה שיהיה כרגע בחיי: מישהו אסרטיבי, חכם, רגיש, נו בקיצור הבנתם, אני לא אמשיך את רשימת התכונות הזאת מאתר "loveme". אז זהו, הוא בדיוק ההפך אבל כל מה שיש לו 'מפצה' על חוסר היותו 'הגבר המושלם כרגע'.

קיצור מה עושים? כי מה זה אין לי כח להתחיל שוב משהו שנידון לכישלון ואני טובעת באשליות וחרמנות ולכן לא רואה בצלילות. 

**הוא לא מהאתר.

מגיעה הביתה. שוטפת אותך ממני, אותי ממך.

ישבנו. דיברנו. החלטנו לתת לזה עוד צ'אנס.

הרי בסה"כ טוב לנו, בסה"כ היה לנו כיף.

אבל מאז הרבה מים זרמו מתחת לגשר ואנחנו שם, בקצה הנהר לא מפסיקים לטחון את אותם המים.

"נו טוב, בוא ניתן לזה עוד צ'אנס" אני מחליטה שאין לי מה להפסיד.

אבל כבר אין לך מקום אצלי, אני כבר לא מעריכה אותך ואתה כבר לא זה שאני רוצה להתמסר לו.

הזהרתי אותך שכשהולכים, אני מוחקת, בועטת לפלנטה בגלקסייה מקבילה ושמה עלייה מצור.

לא מצפה ולא מתגעגעת, לא חושבת ולא מסכימה לך להדאיג אותי יותר מהזבוב שעל התקרה. (זוכר שפעם אני הייתי הזבוב על התקרה שלך?)

"שונים. כל כך שונים." אנחנו אומרים ומסכימים. לא מצליחים להוריד את העיניים אחד מהשנייה.

כשאני אומרת א' אתה שומע ת' וההפך.

כשאני רוצה חום ואהבה אתה מנוכר.

כשאתה מתקרב לגעת בי אני נרתעת.

עייפות. עייפות ממך, ממני לידך.

מחול אין סופי של אי הבנות, כעס, עצבים, מרירות וייאוש.

טוב, מה אני אגיד לך?

בוא ניתן לזה עוד צ'אנס...

"למה לא בטחת בי מאמי? האם עשיתי משהו שהראה על חוסר נאמנות מצידי?"

"לא מאמי, לא הכל קשור אלייך, כל אחד מאיתנו מגיע עם מטען"

...

שלום לך,

כן כן, אתה. זה שנכנס לפה מידיי פעם ובודק מה שלומי כאילו הייתי "הילדה" שלך.

שלום לך "אבא'לה",

מה שלומך? עוד בוגד באשתך? עוד מחפש את הנשלטת הכי טרייה שהצטרפה ל'כלוב'?

עוד משקר 'אדוני'? עוד מכסה על חוסר הביטחון שלך בהתפארות עצמית אין סופית?

עוד מטריד אותי מניקים כפולים, מכופלים ומשולשים שלך?

כן, גם אני חושבת שכן.

אתה יודע מה עשית "אבא"?

דפקת אותי.

דפקת אותי ברצינות.

אמא שלי שותפה לרב המתרחש בחיי. ביום שישבנו במסעדה בתיאטרון היא ראתה שאני לא עצמי, שערפל כיסה את עיניי.

"מה קרה?" היא שאלה בדאגה.

"אמא...הוא נשוי" פלטתי לה בלחישה והנהרות ניגרו מעיניי.

היא רצתה לפנות למשטרה, לנקום בך את כל מה שאני לא רציתי לנקום.

עצרתי אותה. אמרתי לה שאין צורך. אהבתי אותך אז, ריחמתי עלייך ומצאתי אינספור סיבות להתנהגותך.

היום אני מתחרטת על זה, מתחרטת על זה שיש עוד כאלו שייפלו לרשת שלך.

היום אני יודעת ששיקרת. יודעת שאנסת. יודעת שניצלת עוד הרבה לפניי.

כשגיליתי שאני נמנית עם עוד 3 ילדייך הביולוגיים וחולקת אותך עם אישה שחלומך הגדול הוא לעזוב אותה, רציתי לעזוב, ללכת.

ההיגיון הבריא המעט שעוד השארת אצלי אמר לי לברוח כל עוד נפשי בי.

לא נתת. הסברת לי ש'כולם בגודים' והיום זה 'באופנה'.

ישבתי מולך והקשבתי כמו כסילה. עיניי העגולות וראשי המהנהן הבטיחו לי שלקחת לי את מעט האנושיות שנותר בי.

ביקשתי לעזוב, לברוח, ללכת, לשכוח - אותך, אותנו, את השקרים, את הערמומיות, את הרוע ולא נתת.

איימת שתגיע לבית שלי ותחכה בחוץ, איימת שהמשפחה שלי עוד תפחד ממך.

שבועות של פחד, של לחץ תמידי פקדו אותי אז.

"מתנת השליטה" היית קורא לזה, "לפניי כמה שנים הכרתי מישהי וכך גיליתי שניחנתי בכישרון הזה" אמרת.

האמנתי. ילדה בת 20. שובבה. חרמנית. סקרנית. אמיצה. בטוחה שהיא יודעת הכל – כיאה לכל בת עשרה.

עירומה חיכיתי לך בבית מלון.

את הזין שלך דחפת לפה שלי והאש בעיניים שלך נראית לי היום כמו הלהבות הגיהינום.

אתה מבין "אבא'לה"?

אז בתיאטרון, סיפרתי לאמא שאתה נשוי. ובכיתי, מתחושת הבגידה, הכאב, הרוע.

אבל לאיש לא סיפרתי את אינספור השיחות מהמספר החסוי שסירבת לתת בתוקף.

לאיש לא סיפרתי איך הכנסת את הזין הזקן שלך לפה שלי בערמומיות מקצועית.

לאיש לא סיפרתי איך המכות שלך עם החגורה גבלו בהונאה ובהתעללות פלילית.

לאיש לא סיפרתי שמאז "לבגוד זה באופנה" הפך למנטרה שמחבלת לי בכל קשר שאני מתחילה.

אתה מבין "אדוני"?

אתה בן זונה. אתה בן זונה אמיתי.

ואתה מבין "אדוני"?

אתה גמור. אתה בן 42. זקן, פוזל וביופי לא ניחנת. נשוי עם שלושה ילדים שהולך לישון כל יום עם אישה שלא מספקת אותך.

מחפש את תנחומייך בתוך פתחים של נערות צעירות.

אתה רואה "אדוני"?

לך אין כבר מה להפסיד. אבל לי היה - והפסדתי.

את עצמי הפסדתי, את התמימות ואת התקווה.

את האמונה שאהבה עוד קיימת ושהטוב הוא ששולט בעולם.

ואתה מבין "אבא יקר שלי"?

אתה המשכת לסלול לעצמך את שביל הלבנים המשקרות לקורבן הבא ואני נשארתי עם לבנה בנשמה.

לבנה שמקשה עליי לנשום, שלוחצת וכואבת כל הזמן, שמעלה בי צמרמורת וקיא בכל פעם שאני נזכרת בנו

לבנה שמכבידה לי על כל קשר שהתחלתי מאז.

אני יודעת שיש טוב, יודעת שיש צדק ויודעת שאתה את שלך עוד תקבל,

רק כשתהיה חסר אונים, מסכן ותתבוסס בתוך האומללות הבודדת שלך אל תשאל "למה?"

תדע שכל זה ועוד יותר גרוע עומד לבוא וזה מגיע לך.

להתראות "מאסטר במחשבה", הפעם אני מקווה שלנצח