אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

וניליות, חגורה ומה שביניהם

תסלחו לי, אם לעיתים, זו פרובוקצייה
לפני 10 שנים. 19 בנובמבר 2014 בשעה 19:24

אני מנסה לכתוב ולא מצליחה.

מתיישבת ושתיקה מביכה משתררת ביני ובין הדף הלבן.

משהו עוצר אותי. מחסום. כמו המחסומים בצבעי אדום לבן שרואים בהצתלבות כביש עם רכבת,

עומדים ומחכים, עד שהרכבת תגיעה, עד שכל הקרונות יעברו, עד שיהיה בטוח לעבור ואז המחסום מתרומם ו... ממשיכים.

משהו עוצר אותי. אני עצמי אוליי?

 אוליי אני צריכה מעט חופש? מעט שקט מהכל? כמו שרציתי לפניי שבוע או שניים אך בחרתי שלא לממש ולהמשיך במעלליי.

אם חושבים על זה, אין לי התחלה אמצע וסוף. החיים שלי הם עלילה בלתי נגמרת.

לא. זה לא דיכאון ולא עצבות יתרה. זה פשוט מחסום.

אני צריכה שקט. בהחלט.

מגברים. מסקס. מסקס אגרסיבי. ממכות. אני צריכה שקט.

לספוג את עצמי שוב, להחזיר את הסומק ללחיים, את הניצוץ בעיניים.

אוליי בעבר הייתי מאשימה חלק מכם. אומרת שאתם פגעתם או הכאבתם ולכן זה מצבי אבל הרי שיהיה זה שקר מוחלט.

הבאתי את הכל על עצמי, את הטוב ואת הרע.

אצל כל אחד מכם השארתי חלקיק קטן שלי, חילקתי לכל אחד רסיס זוהר, הרוב כשלו במשימה והרסיס איבד את אורו וכבה בידיכם.

ובכן, שקט.

 

ש - ק - ט .

שששששש....

לילה טוב :)

לפני 10 שנים. 19 בנובמבר 2014 בשעה 18:10

"Done chasing, why you chasing?

Something else
I can't take it anymore
Done lying for the truth to...come out of your mouth
When the answers scream loud
You play the role
I play the lead
We strike a pose
I was too blind to see
This ain't what it seems

What is love?
What is love?
When you don't know who you lying next to, to you anymore
What is love?
What is love?
You don't know what love is till you love somebody, bad enough
What is love? Love...to you

It's madness, like an earthquake
They chase your soul
Then you're left with all destruction
You're frozen and you don't change
Who's gonna save us now?
Cause I can't stay this way for long

You play the role
I play the lead
We strike a pose
I was too blind to see
This ain't what it seems

What is love?
What is love?
When you don't know who you lying next to, to you anymore
What is love?
What is love?
You don't know what love is till you love somebody, bad enough
What is love? Love...to you"  

 

לפני 10 שנים. 5 בנובמבר 2014 בשעה 16:26

קצת "נורמליות". קצת שיגרתיות.

קצת גבר נורמלי. קצת סקס פשוט. קצת משחקי כבוד. קצת תשוקה טהורה.

קצת בנאליות עם היעדר של שיחות עמוקות.

עבודה. אוכל. מיטה. סקס. שינה.

קצת מינימליזם. בלי מסעדות. בלי רישיון. בלי יוקרה.

קצת הירהורים ליליים במיטה. על העתיד. על העבר. על ההווה.

קצת... שקט ללב, לנשמה, לעצמי.

קצת רגיעה. קצת חיפוש עצמי. עיכול כל שהתרחש בחודשים האחרונים.

 

לפני 10 שנים. 3 בנובמבר 2014 בשעה 20:45

עייפתי

מהכל. ממכם.

מהכאב שכרוך בלאהוב אתכם.

מההבנה העצמית הדרושה לי תוך כדי.

מהאיפוק.

מהחששות.

ממשחקי הכבוד המחורבנים.

עייפתי

מלדאוג לכם.

מלחלום ולקוות איתכם ואותכם.

עייפתי

מנפילות והתגברויות.

מהאכזבות והתקוות המתחדשות.

עייפתי

מהדו קוטביות, שלי, שלכם.

ממלכות הכאב שאנחנו בונים.

עייפתי מהכל.

 

אני צריכה שקט.

אני צריכה ורוצה להיות קצת בלעדיכם,

יותר מדי עקבות הוטבעו במסלול הנשמה שלי, זה הזמן לתת לרוח לכסות אותם בשכבה עדינה וחדישה של אדמה פורייה.

לפני 10 שנים. 29 באוקטובר 2014 בשעה 18:50

אני רוצה לכעוס עלייך.

להגיד לך שאתה מפגר. לתת לך סטירה שתסובב לך את הראש הקטן והשאכנזי שלך ב720 מעלות.

אוי,

סילחו לי יקיריי, הרי עליי להסביר.

מצאתי אותו.

ככה מבין כל ערימות הזבל שצפות פה בנהר העכור הזה, מבין כותלי הסורגים - מצאתי אותו.

או לפחות חשבתי כך. משום מה אני תמיד חושבת שאני מוצאת אותם.

אמא תמיד אומרת "ניקולט, את תמיד אומרת עליהם את אותו הדבר. כמה מקסימים, חמודים, חכמים, מעניינים, מאתגרים וכמה כל אחד - מיוחד"

ו(בדרך כלל) כעבור שבועיים היא אומרת לי שוב, בהלצה "הייתי צריכה להקליט אותך אז בכדי שתוכלי לשמוע את עצמך עכשיו מבין כל הקללות והגידופים שאת יורה עליו"

ובכן, לעניינינו, פגשתי אותו.

"אשכנזי מת" זה התיאור המתאים וכך קראתי לו - כמובן שזה עלה לי בכמה מכות חביבות (או שנכון לאמר, חביבות פחות;)   ).

לא נולדה הבחורה שתרים את החוטם שלה גבוה ממנו, לא נוצרה אותה אחת שלא תציית, תתחנן ותספק, והנה - אני הגעתי.

"יצורון" קרא לי ואני - דמיינתי בראשי מפלצת מיניאטורית שבגלל חוסר התקציב של ההפקה נאלצו לצייר אותה בקטן.

ובכן, אני כועסת עלייך.

כ"כ כועסת.

מגיע שלב בחיי אדם שהוא חייב לחשוב גדול יותר. רחב יותר. מה ההשלכות של מעשיו ואסור לו לרגע לחשוב שהוא הינו השלמות, כי אז - יפסיק להתפתח.

מגיע שלב בחיי אדם של השלמה עם העובדה כי אינו מושלם והפגמים אכן ישנם, לרב שלב זה מלווה ברביצה על הספה.  

"אשכנזי מת" קראתי לו.

אתה יודע למה קראתי לך ככה?

אני, עם כל הכבוד, סילחו לי יקיריי, מעדיפה את הבחורים שלי מזרחה ממדינתינו.

לא עד עיראק כמובן, אבל איפשהו שם באיזור.

פחות נמשכת ללבנים, משהו בתווי פנים עדינים, בגוף חלק, פשוט לא עושה לי את זה.

ואיתו? הייתה לי התשוקה ללובן שלו. רציתי רק לגעת כל הזמן. להרגיש אותו עליי ואותי עליו.

כמה חבל שלקח לנו כ"כ הרבה זמן לממש את זה.

ובכן, כועסת אמרתי?

אה כן, כועסת.

בקיצור.

הייתי רוצה להכניס לו סטירה. אחת כזאת שתטלטל לו הכל.

אחת כזאת שתאפס לו את המערכות. אחת כזאת שתזכיר לו מול מי הוא עומד.

...

תגידו לי, שאלה מחקרית לגמריי.

האם כשגבר ואישה מקיימים מגע מיני פיזי כזה או אחר, חלה "החובה" על כל אחד מהם לגמור או להגמיר את השני/ה, או שמה תסריט בו לא כולם מסופקים בכל פעם ופעם גם אפשרי?

 

סילחו לי, אבל אוליי שנותיי הלא מרובות גורמות לי לתמימות מעוורת ונאיביות,

ואוליי פשוט אני בוחרת להאמין שיחסים בין שני המינים דווקא נמדדים לא ע"י פעולה כה מלוכלכת, חייתית ובסיסית.

שלכם, ניקולט,

הפיצה שלי הגיעה והכל תמיד נראה טוב יותר כשחמים בבטן.

לילה טוב :) 

לפני 10 שנים. 17 באוקטובר 2014 בשעה 23:05

"שלום"
"שלום"
"תרצו לשמוע על מנת השף של היום?"
"כמובן"
"יש לנו נשמה טהורה, אפויה מעט בתנור ועם נגיעות קלות של צלייה"
"מה מידת העשייה?"
"מדיום רייר, אבל אפשר להזמין אותה גם במצב רייר, תרצו להזמין?"
"כמובן"
...
"נו, קח" אני אומרת בהיסוס שובב,
"קח קצת, תטעם, הנה לך סכין קצבים וקילשון כמזלג, קח, אל תתבייש,
קח, אני לא אכעס,
קח, תחתוך, ואז תלעס,תלעס טוב טוב, שלא ייתקע לך בגרון,
תן לה להחליק במורד הגרון שלך.
טעים לך? טעימה לך הנשמה שלי?
תתענג, אני אוהבת לראות אותך מרייר על הנשמה שלי, אני אוהבת לראות אותך לועס אותה בגסות, בכוח, בבהמתיות.
כן, אני יודעת, היא מתוקה כ"כ בנגיעה ראשונה על הלשון, הנה, היא גורמת לריר שלך לנזול מהצדדים של הפה,
קח מפית, תנגב, פן יראו שאתה לא מצוחצח ומדוגם וישימו לב לריר שניגר בזוויות הפה שלך.
תבלע. מה קרה? אתה לא רוצה לבלוע? בא לך עוד קצת?
אז תמשיך, תמשיך ללעוס, תטחן אותה בפה שלך, תרמוס אותה, תמחק כל זכר לנשמה שלי ותהפוך אותה לעיסה ורודה וסמיכה עם הריר שבפה שלך.
ממממ, אני רואה איך אתה נהנה, רואים לך את העונג בעיניים, תגיד, העונג הוא בגללי? או שאתה פשוט קניבל נשמות? 

אוי! מה קרה? קיבלת כוויה? אני מיד מבקשת עבורך כוס מים.
אתה צריך להיזהר. הנשמה שלי מוגשת חמה, מבעבעת, רותחת. לא סתם נתתי לך חלק קטן ממנה.
הנה, עבר, מרגיש טוב יותר?
קח, תשתה מים.
טעים לך? אני רואה שטעים לך, אתה לא יכול להפסיק.
זהו? בלעת? אה, בלעת אותה בטעות עם המים.
אתה רוצה עוד חלק...
אוקיי, תיקח, רק הפעם קטן יותר בבקשה, הנה קח את הכלים שלך, תחתוך, רק בבקשה, שיהיה קטן יותר הפעם.
אך!
אבל ביקשתי ממך קטן יותר! זה יותר גדול ממה שלקחת פעם קודמת!
אתה לא מקשיב לי...
הטעם שלה משכר אותך, אתה מתהפנט, מתמכר, למרקם שלה, לצבעים שלה בתוך הפה שלך, לעיסה הסמיכה שהרוק שלך צורף ממנה.
אוקיי, תלעס, בבקשה, אני רואה שטעים לך...
אני יכולה מעט מהמפית שלך לנגב את הדם שניגר מהחתך החדש שיצרת בי? בבקשה?
לא? אוקיי.
לא יפריע לך שאדמם על המפה הלבנה שעל השולחן במסעדה? על המכנסיים והנעליים שלך?
לא? אוקיי, אמשיך לדמם.
טעים לך?
אני אוהבת כשטעים לך, קח, הנה, תשתה עוד טיפה מים שהגרון שלך לא יהיה יבש.
אתה יודע, לא סתם הנשמה שלי היא מנת השף, הוא מתגאה במנה הזאת, הוא מגיע למידת עשייה מיוחדת, כזאת שקשיחה בקצוות ורכה באמצע.
כבר בלעת?
אתה... מבקש עוד?
אבל... אבל מה יישאר לי?
לא, אל תיגע בכלים שלך אם לא נתתי לך אישור.
לא. די. מספיק. אתה לא יכול לחתוך יותר. די. בבקשה תפסיק.
אך! תסתכל מה נשאר ממני! השארת שאריות שמביש אפילו לזרוק לחתולים בפחי הזבל שמאחורי המסעדה.
יש לך רעל בעיניים.
לא לא, אל תדאג, הנשמה שלי לא מורעלת, מחטים אותה לפניי שמגישים,
מנקים ומצחצחים, אחריי הכל היא מנת השף...
היא פשוט גורמת לך לרצות עוד ועוד, גורמת לך לרצות לראות אותי מדממת, לזה התכוונתי.
שאבקש מפית חדשה מהמלצרית?
לא?
אוקיי, אם לא מפריעה לך שהיא כ"כ מטונפת.
היא מטונפת בגללי אתה אומר? בגלל הנשמה שלי?
אבל אני ביקשתי ממך לקחת חלקים קטנים יותר ואתה...
לא לא, חלילה, סליחה, אני לא מעלילה עלילות עלייך.
תלעס. טעים לך?
זהו? שבעת?
יופי, אני שמחה. נזמין חשבון?
מה? למה אתה מסתכל עליי ככה? לא. אתה לא יכול לקבל את החלק האחרון. כבר לא נשאר לך מה לחתוך.
אתה רוצה לקחת עם הידיים? אבל...
אוקיי.
היה לך טעים?" אני שואלת בלחש.
"תגיד, מה קורה אחר כך? אחריי שהיא יורדת במורד הוושת שלך?
כ"דרך הטבע" אתה אומר?
אה, כוונתך שהיא יוצאת מאיפה שהיא אמורה לצאת,
כוונתך שאתה מחרבן את הנשמה שלי ועלייה.

אני מקווה שהיה לך טעים."

לפני 10 שנים. 14 באוקטובר 2014 בשעה 10:35

אז אנחנו מגיעים אליי הביתה

ואני קצת יוצאת מהאוטו וקצת לא

היה לנו ערב מדהים ביחד

קצת בריא וקצת לא

המחשבות והמצפון שלי דוהרים לי בגוף

ואני קצת מרגיע את עצמי שזה בסדר, וקצת לא

בנסיעה חזרה אני מתנתקת מהכל ובוהה מחוץ לחלון

קצת עוזבת אותך לבד מאחורי ההגה, וקצת לא

אני חושבת על כל מה שקרה

על זה שקצת נהנתי וקצת – לא

אני מנסה להשתיק את הקול בתוכי שאומר לי לקום וללכת

קצת פוחדת וקצת לא

אתמול בערב כשהייתי על הריצפה מולך

אמרתי לך שבבוקר אצטרך להתמודד עם עצמי שזה...

קצת נכון וקצת לא

"מה שלא נכון הוא זה שמחרמן" הסכמנו

קצת חובבני מצידי וקצת לא

באיזשהו שלב אתמול רציתי לצעוק ולשבור הכל

אוליי קצת בלעתי את הלשון ואוליי לא

קצת וויתרתי לעצמי ועל זה המצפון שלי מכרסם אותי מבפנים עכשיו

ואוליי בעצם לא?

אוליי הכוויה ממקודם עוד כואבת, אוליי כבר לא בדרגה 4 ואוליי לא...

אני לא רוצה לאבד אותך, אתה מבין?

אתה קצת משרה עליי רוגע וקצת לא

אני מסתכלת עלייך בבוקר

וזה קצת מחרמן אותי עוד יותר, פשוט מחרמן בלי 'קצת לא'

אז אנחנו חונים מתחת לבית שלי ואני פותחת את הדלת

קצת פוסעת החוצה אבל עוד לא

אנחנו מתנשקים ואתה מחבק אותי

ואני, כבר קצת עזבתי אותך באמצע הנסיעה

וקצת לא...

לפני 10 שנים. 12 באוקטובר 2014 בשעה 22:03

אני יושבת מול המסך ומהנדסת הודעות ארוכות.

כותבת, מוחקת, באה ללחוץ 'שלח' ועוצרת.

כל תא בגוף שלי שונא אותך.

אני רוצה שתדע כמה שנאה יש לי אלייך.

אני רוצה שתדע שכל ארוחת הערב שלי עולה מהקיבה שלי כשאני חושבת עלייך.

אני רוצה שתדע כמה הכאבת לי ושלא תעשה את זה לאחרות, אינפנטיל שכמוך.

...

זה לא נגמר.
אתה לא נגמר.
הצלקות שהשארת לי.
הכאב שזרעת אצלי.
החור שחוררת בתוכי.
זה לא נגמר. אתה לא נגמר.
מתי יימאס לך לקנן אצלי בגוף?
מתי תשתחרר לי מהנשמה? מהחיים?
היית כל כך גדול. כל כך עצום.
הכוח שנתתי לך, הכוח ששאבת ממני.
שלטת בחמצן שנכנס לריאות שלי, באוכל שנח על לשוני, במצבי הרוח שלי, בבריאות ובחולי שלי.
נתתי לך את עצמי, הקדשתי את עצמי לשירותך, לשימושך. האמנתי לך, בטחתי בך.

האחיזה שלך בי הייתה כה חזקה שלעיתים היה נדמה לי שזה בטוח לרחף שעות ארוכות שהפכו לימים.
ואז... כשנמאס לך פשוט השלכת אותי כמו שק משומש מגג של בניין רב קומות והסתכלת איך נפלתי.
איך התפוצצתי על הריצפה, איך הלב והרגשות שלי ניגרו ממני בשבילים אדומים על האספלט השחור.

עמדת על הגג מעליי וגיחכת בידיים שלובות, עמדת ווידאת שכל כולי מרוקנת, שהמכה שהנחתת עליי לא תיתן לי לחזור להיות כתמול שלשום.
...

אומרים שלאבל יש חמישה שלבים:

הכחשה – כעס – מיקוח – דיכאון – קבלה.

אצלי הם כאילו התבלבלו –

קודם בא המיקוח, אחריו ההכחשה, לאחר מכן הדיכאון ואז הקבלה.

הדבר היחיד שנותר בתוכי כרגע זה כעס עצום.

גם הכעס יעבור מהר מאוד וייתחלף באדישות אבל רק דבר אחד אני מבקשת ממך, אל תעשה דבר כזה לאחרת.

לא כולן ישתקמו מזה, לא כולן יצליחו להתמודד עם הכאב שבהשתפשפות על אספלט קשה.

שמור עליהן, כי עליי לא הצלחת.

לפני 10 שנים. 12 באוקטובר 2014 בשעה 6:27

"קרה הרבה הקיץ" אני אומרת לו ומזפזפת לעצמי את כל ארבעת החודשים האחרונים.

כמה חוויות, כמה פגיעות, כמה התנסויות.

אולי כדאי לקחת צעד אחורה? מן הפסקה? להכניס את הכל ואת כולם על "הולד" ?

אבל... אני לא רוצה, אני צריכה שהכל ימשיך להתקיים בדיוק אותו הדבר.

אני צריכה שהכל ימשיך להתקיים בדיוק בסדר ובצורה המרגיזה שלו.

...

היא מסתכלת עליי, המון זמן לא דיברנו.

סגרתי אותה. נעלתי אותה. לא נתתי לה לצאת מגבולות הזכוכית הכסופה והממוסגרת.

היא מסתכלת עליי. אין לה ביקורת. אין לה אכזבה. אין לה נזיפות.

היא פשוט מסתכלת עליי, נותנת לי להתבונן בה. בכל סנטימטר שלה, בכל קימור, בכל תא.

המון זמן שלא דיברנו, שלא הסתכלתי עלייה, לא רציתי, פחדתי והתביישתי.

אני מסתכלת עלייה, היא עדינה כ"כ, נקייה כ"כ, ההפך המוחלט ממה שעומד מולה כרגע.

אני מסתכלת עלייה ומבינה פתאום שלא אותה אכזבתי – אלא את עצמי.

לא בה פגעתי, ולא היא זאת שנשברה כל כך הרבה פעמים – אלא אני.

היא לא זאת שהולכת לישון עם שדים שמתעוררים למחול בלילות.

את עצמי אכזבתי, בעצמי פגעתי, לעצמי יצרתי עוד צלקות, לי ואך ורק לי נתנה המציאות סטירות.

אנחנו תמיד כ"כ מסתדרות, יש בינינו מן קונפליקט תמידי של שטן-מלאך או לחילופין של אימפולסיביות-היגיון אבל בסופו של דבר היא פה בשבילי ואני פה בשבילה.

אנחנו מסתכלות אחת על השנייה דקה, שתיים, הדקות מתחברות לשעות ואני מוצאת את עצמי עומדת מולה ומנהלת דיאלוג ללא מילים.

כזה שאומר הכל רק מהחלפת המבטים, כזה שמתסיס ומרגיע בו זמנית, כזה שמנהלים כשאתם חולקים את אותו המוח.

קרה הרבה הקיץ, אנחנו מבינות את זה. קרה הרבה וזה הזמן להרגע, להתרכז בעצמינו, בה ובי.

קיבלתי "אישור השתוללות זמני" לכמה חודשים והוא נגמר, מספיק, שתינו מסכימות שבהחלט -  מספיק.

חלק קטן בי התגעגע אליה. לרצינות שבה, לפריק קונטרול התמידי שחי בתוכה, לביקורת הבלי פוסקת, לנזיפות.

חלק קטן בי הרגיש מאוד אבוד אחרי שנעלתי אותה מאחורי ההשתקפות הממוסגרת של עצמי.

אני התגעגעתי אליה. לאהבה ולחרא שהיא מביאה איתה.

המון זמן שהיינו בנפרד.

הגיע הזמן להתאחד.

...

אני מחזירה את העיניים למסך ומסתכלת עליו, ממשיכה לנהל איתו עוד שיחת חולין ומדי פעם מוצפת בגל חרמנות עצום.

אני מסתכלת עליו ואני כבר לא לבד מולו, היא הצטרפה אליי.

אנחנו שלמות אחת עכשיו.

חזרנו.

התגעגעתי אלייך.

לפני 10 שנים. 9 באוקטובר 2014 בשעה 5:58

הבחילה הזאת, ההתכווצויות בבטן, ההוריקן המגעיל הזה שמסתחרר לי בקיבה ולאט לאט דוחק את כל תכולתה במעלה הושת.
הגוש שנתקע בגרון ובמקום לצאת דרך הלוע, משתחרר ומתפזר לכל עבר ובלי בקרה דרך העיניים.
הסחרחורת שבאה אחריי, הכאב ראש, אך הכאב ראש הזה.

רוטינת העינויים הזאת שחוזרת על עצמה בכל פעם שאני חושבת עלייך, בכל פעם שאני רואה אותך,

בכל פעם שאתה מטפס דרך העורף מעמקי התודעה שלי אל מרכז המוח כמו עכביש שחור, גדול, שעיר ומזורגג.
הצמרמורת שמרעידה אותי כשאתה משתקע שם ולא יוצא מתוכי שעות ארוכות שהופכות לימים.
הגועל שאוחז בי כשאני נזכרת מה עשיתי עם אותו העכביש, מה נתתי לו וכמה שהוא לקח, איך הוא מצץ מתוכי את כל מה שהיה לי.
אני שונאת אותך.
אני שונאת אותך ואת עצמי על זה שהרשיתי לעצמי ליפול לקורי העכביש שלך.
ידעת לתוות אותם בכזאת מקצועיות, ידעת לאחות מהר את החורים שנפערו ברשת שלך בכדי שלא אבחין בפגמים.
ידעת לרצף לי אותה בכל טוב ולגרום לטיפות הטל שניתלו ממנה למגר אותי מהעולם שבחוץ, ליצור לי מעטפת עבה אך שקופה, שלא ארגיש מנותקת.
ידעת לשרוט אותי עד זב דם בכל רגע שהתחשק לך, בכל מצב נתון, ידעת להשפיל אותי עד שלא יכולתי עוד, ידעת לרכל עליי עם חברייך.
ידעת לחכות לי כשהייתי הכי לא מוכנה והשתלת בתוכי את הארס שלך, במינונים קטנים, בלי שארגיש, שלא אבהל חלילה ואברח לך.
ידעת לאסוף אותי אל הזרועות האיומות שלך ולערסל אותי כשהכל היה קורס עד שהשחור השעיר והמנוכר שלך הרגיש לי כמו בית.
ידעת לחוג סביבי במעגלים כיאה לטורף הצד את הטרף האקסקלוסיבי שלו ורק שלו.

נתתי לך לאכול ממני, לאכול אותי.
נתתי לך להחדיר לתוכי את הצבתות הגדולות והשחורות האלה ולשפד אותי עליהן.
הייתי השפחה שניקתה את קורי העכביש בכדי שתחזור הביתה ותרגיש חום ואהבה.

הייתי הכלבה שליקקה לך את הרגליים כשהורדת את נעלייך לאחר יום ארוך.
הייתי זאת שגרמה לך להאמין בעצמך, בטוב שחבוי מתחת לכל שכבות השיער השחור, הגס והמלוכלך הזה.
הייתי זאת שכבר אחרי שבוע התאהבת בה ואחריי שבועיים הצעת לה לעבור לגור איתך.

הייתי הטרף שלך שאיזן אותך, או לפחות כך גרמת לי להאמין.

ואתה? היית ונותרת עכביש ענק מגעיל ומסכן. אני מסתכלת עלייך היום ותוהה לעצמי, מה יש בך שכה התלהבתי ממך?

מה יש בך שנפלתי ודרסתי בדרך את כל נורות האזהרה, ההגנות וההיגיון הבריא שלי?

אני חושבת שזה הרצון להתנסות עם גבר מבוגר יותר – וכיוון שרב המבוגרים מתחלקים או לנשואים או לאומללים אתה נראית לי האופצייה הכי פחות גרועה.

אוליי זה גם הרצון לחוות חווית שליטה אמיתית, קשר אמיתי שבסיסו ב'בדסמ' – מה גם שאת זה לא הצלחת לספק.

להכות אותי מתי שיתחשק לך, איפה, איך וכמה ללא הבחנה או התייחסות לרגשות שלי – זה פשוט שגוי ובינינו - נשים כאלו משעממות אותך.

אני בעצם מבינה, שאין בך כלום.

אתה עכביש ענק, שמן ומסכן. כזה שיושב כל היום בתוך קורי העכביש שלו ובלילות יוצא שוב ושוב לחפש לו טרף חדש.

ואז אתה כולא אותן ברשתות שלך ומשחק בהם. יום, יומיים אבל אז – נמאס לך, אתה מתחיל להתרגל לריח של הטרף שלך והוא כבר מרגש אותך פחות,

הטעם שלו מרגיש לך מוכר אבל אתה לא משחרר אותו, לא לא.

אתה יוצא לחפש את הטרף הבא וחוזר מאוחר בלילה לזאת ששבויה בתוך הרשת שלך.

הייתי טיפשה שנגררה אחר פנטזייה לא ממומשת, ניסיון לתקן את מה שתמיד כואב, ניסיון להוכיח לכולם שיש עוד טוב לב טהור, שמוסכמות חברתיות הן בולשיט וניתן לשבור אותן.

אבל שוב חיפשתי במקומות הלא נכונים. שוב בילבלתי בין צביעות ועליבות לטוב לב וכנות.

אולי קורי העכביש היו רופפים ואולי אתה השמנת וגדלת מרב אהבה עצמית ומחסור ניכר בגבולות אבל אט אט החורים גדלו ולא הספקתי לאחות אותם,

בין הניסיון לרצות אותך ללשמור על עצמי לא הספקתי לתוות מחדש.

ואתה? ישבת בזרועות מרובות ומשולבות וריירת על הטרף הבא שלך. צפית בקורים שלך מתפרקים ביחד איתי ואותי נאחזת בחוטים הרעועים שנותרו.

נתת לי ליפול. חזק. על הריצפה הקשה והכואבת.

אתה בן זונה אמיתי. הקורי עכביש שלך נמצאים כ"כ גבוה. כ"כ גבוה שפעם אפילו התיימרת להחליף את האלוהים שלי.

אני שמחה שנפלתי מתוך הרשת שלך. אני שמחה שהרסת את הדבר היחיד שהיה לך שהתקרב לאושר אמיתי וטהור.

אני תמיד מעדיפה לראות את הטוב באנשים, גם באלו שהם הכי שפלים, אני מנסה לראות את הטוב,

ואת הטוב שלך – אתה מכלה בעובש שגדל מדקה לדקה.

 

עוד דבר אחד, הרבה זמן רציתי להגיד לך את זה עכביש יקר שלי.

שמור עליה ותשקיע בה, מגיע לה יותר והיא צריכה יותר והעיקר – שאתה יכול לתת לה יותר, אם רק תתעניין פחות במועדוני 'בדסמ' ובבגדי העור שלך.

אל תתרברב באהבתך אלייה ואל תתגאה בכך שכשהיא תגיעה לגיל-העשרה אתה תלמד אותה מה הוא 'בדסמ'.

פשוט תן לה להרגיש שאתה תיהיה שם כשהיא תגיעה לאותו גיל-העשרה.

...

זהו.

אני איתך סיימתי.

שבוע וחצי זה די והותר להתאבלות על חרק ארסי.

לילה טוב לכם יקיריי :)