לפני 9 שנים. 1 בדצמבר 2014 בשעה 13:57
לפניי שנה התיישבתי מול המחשב והקשתי "קהילת סאדו מאזו בישראל".
היה זה אחריי לילה לא כל כך מספק אצל האקס שכבר אז הפך לרוטינה מאכזבת ומעט כואבת (לא במובן הטוב) בשבילי.
הגעתי הביתה ופתחתי את המחשב. ידעתי שאני כבר לא מעוניינת בו. שהחזרה אליו פעם אחר פעם נובעת מתוך תסכול ושעמום. ידעתי שמשהו חסר לי.
שאיתו או עם כל אחד אחר לא אוכל להמשיך כך.
הקשתי את ארבעת המילים הללו בשורת החיפוש של גוגל והשורה הראשונה (או השנייה) שבתוצאות החיפוש הזמינה אותי ללחוץ עלייה.
המילה "הכלוב" התנוססה כמו כתר כחול בשורה שקישרה (תרתי משמע) אותי לעולם חדש.
חיפשתי משהו אחר. לחקור. עד אז סיימתי את רוב "המחויבויות" הנדרשות מבת עשרה והרגשתי חופשייה. הרגשתי שכעת אני אדון לעצמי (משעשע המשחק מילים הזה) ואני היחידה שיכולה להרוס או לבנות את גורלי.
רציתי סקס. המון. סקס טוב. מיוזע ומגעיל. נוטף. מכאיב. משפיל. מטמא.
רציתי את כל השליליות המופשטת הזאת בתוך אקט כ"כ חיובי.
הזדיינתי עד אז. לא פעם ולא פעמיים, אבל עדיין לא מאה פעמים ורציתי חידוש.
סקרנות בלתי מוסברת הובילה אותי לקרוא בשקיקה בלוגים עם סיפורי סקס רצופים וקסומים, להחשף לגברים שמחפשים שירביצו להם,
להרגיש כמו סטייק מדיום רייר נוטף דם במסעדה אפלה שמגרה לכל הסועדים את בלוטות הטעם והריח.
נכנסתי, נחשפתי, כושפתי ונרשמתי.
מי מכן יודעת כמה פניות מציפות אותנו כשאנחנו רק מצתרפות, כמה מהם ומהן ממהרים להזהיר אותנו ולהסביר לנו, שאנחנו לא מבינות ושכעת אנחנו בשלב "הילדה בחנות הממתקים" והתחושה היא אכן שהכל לרשותינו, אך חלק מהסוכריות רעילות וכדאי להיזהר.
אני? חשבתי שאני הכי חכמה. השגתי הרבה בחיים שלי. התגברתי על הרבה מיכשולים ולא התיימרתי ליהיות חזקה מאחרות או לקבל טפיחות על השכם אבל חשבתי שהאזהרות האלו נועדו לכולן חוץ ממני ל(סילחו לי) שונות ממני.
בנות המגיעות לכאן ממצוקה, מצורך במילוי חור עצום בלב, בחיפוש אחר אבא, כמפלט מהעולם האמיתי, כמוצא אחרון או פשוט כבר אחריי שוויתרו. (אני חלילה לא מזלזלת)
בחרתי ליהיות חכמה יותר מכולם. הייתי בטוחה שאצליח להערים על הכל וכולם שהרי אני? ניקולט - ואיש לא יכול עליי.
אוי כמה שטעיתי, כמה שלא ידעתי איזו שנה מטורפת הולכת ליהיות לפניי.
שערי הגהינום נפתחו ואני לא נרגעתי עד שהגעתי לשטן שישב במעמקי האש היוקדת.
הכרתי כאן המון אנשים. טובים יותר מטבעם וטובים פחות. אמיתיים חלקית ואמיתיים הרבה, אכפתיים ואגואיסטים,
אוהבים ואינטרסנטים, מחזרים ומחזרות, כואבים ובוכים, מאושרים ומכושפים.
הכל מהכל היה לי פה.
אז, בנובמבר לפני שנה בדיוק, חיפשתי לחוות ולחקור. להכיר ולדעת כל מה שהמוח והנפש שלי יהיו מסוגלים להכיל.
אה וסקס מטורף, כבר אמרתי?
ובכן, במבט לאחור על כל השנה הזאת, אני יכולה להגיד שחוויתי חוויות שיספיקו לי ל21 השנים הבאות (על מי אני עובדת? הקוצים בתחת פשוט נכנסים לתרדמת חורף כנראה).
אהבתי. אהבתי הרבה. אהבות כאלה שגורמות לך לשכוח את השם שלך. שגורמות לדם בורידים לזרום בגריבטצייה הפוכה.
אהבות שגורמות לטעם האוכל ליהיות אחר, קסום. אהבות שמתחילות בלב ואט אט מכלות מבפנים בלהבות צבעוניות את כל הגוף.
הזדיינתי. לא יכולה להגיד שהרבה, אבל בהחלט מגוון, מעניין.
כמות הגברים שהייתי איתם אכן צמחה משמעותית השנה יחסית לקצב התרבותם בשנים הקודמות ואני לא מצטערת על אף אחד מהם אפילו לרגע.
עם חלקם נהניתי, לחלקם זייפתי ואת השאר פשוט חקרתי.
הכל עניין אותי (ועדיין), הכל רציתי לדעת וללמוד. כל תופאה חברתית, כל תגובה גברית, נשית, אנושית, לעיתים אפילו חשבתי שאני משתמשת ביותר מ10% מהמוח שלי (שזה ע"פ מדענים הופך אותי לסוג של תופעת טבע חביבה וחריגה וכמעט לבלתי אפשרי).
נפגעתי. הרבה. בדרכים מגוונות. מתי מעט, והמכה השאירה סימן כחלחל שדהה במהירות,
מתי שריטה קלה שכאבה רק כשנגעתי בה, מתי נחתכתי והדם נזל ממני ולעיתים אף נדרשו תפרים,
ומתי, הייתי נתקלת במקרה בכוונה במשהו חד והתפרים היו נתלשים או אז היה הכאב צורם פי 100 וזמן ההגלדה התארך עוד ועוד.
אבל אני לא מצטערת לרגע. לרגע לא הייתי משנה דבר. גם את הפצעים שהגלידו חודשים. גם את התפרים שנתפרו שוב ושוב והשאירו צלקות. על הכל הייתי חוזרת.
שירתתי. שירתתי טוב (או לפחות כך אמרו). הכרתי צד בעצמי שלא תיארתי לעצמי שקיים בכלל בתוכי.
תמיד התייחסתי לביטול עצמי למען האחר כחולשה אנושית, כוויתור עצמי, ככניעה ולא מהסוג האהוב עלינו.
גיליתי שאפשר אחרת. שאפשר לאהוב ולתת ללא גבולות. שאפשר לבטוח ולהעריך באחר גם אם זה מסוכן ואף מסוכן מאוד לפעמים. שאפשר לבטל את עצמך "חיובית", שאפשר לכאוב בידיו של הגבר שלך, שאפשר לצעוק, ליילל, לייחל למותו ובו זמנית להתאהב חזק יותר.
גיליתי שכאב לא פחות מענג מאהבה.
ובכן,
תמה לה שנה. שנה מעניינת, מלאת חוויות, מלאת התנסויות, שנה שאותה התחלתי בתחושה של חוסר סיפוק, כאב מסויים על הגברים הנדושים בחיי ובעיקר הסקרנות לכאוב לתוך האורגזמה.
אני לא מצטערת לרגע ורוצה לחלק תודות.
1. תודה לך, נשוי יקר שלי, שלקחת לי את כל מה שהיה לי כי אחרת לא הייתי מי שאני עכשיו.
2. תודה לך רומנטיקן מחוספס שלי, איתך למדתי לבנות סטנדרטים לגביי מי יעמוד לצידי בעתיד.
3. תודה לך פוליאמורי מדהים שלי, שנתת לי לחוות ולראות שיש גם אחרת ושתמיד השארת לי מקום בלב שלך.
4. תודה לך פסיכופט סטוקר שלי בעל (לפחות) 5 פרופילים באתר ולפחות עוד 3 בפייסבוק שלימדת אותי להיזהר פי 100 ולבדוק את עצמי שוב ושוב ברשתות וירטואליות.
5. תודה לאלו מכן ומכם שנשואים ומחפשים כאן את מה שאין בבית, או גיוון כזה או אחר, בין אם בהסכמה עם בני הזוג ובין אם לא, תודה על זה שהראיתם לי עולם אחר, לפעמים עכור יותר ולפעמים פחות, אבל שונה, מעניין גם הוא.
6. תודה לכם שקראתם אותי כל השנה הזאת, פה גיליתי (או לפחות כך אני בוחרת להאמין) שאוליי המפגש ביני ובין המקלדת מניב תוצאות מעניינות.
תודה.
אני כ"כ שמחה שהשנה הזאת עברה בדיוק ככה.
אני שקטה עכשיו. אחרת. שונה. בהרבה.
הבחורה שישבה בדיוק לפני שנה מול שורת החיפוש של גוגל עוד שם, אבל אני? הגרסא המשופרת שלה ואת תודתי על כך אני חייבת לכם ולעצמי.
תודה ונשיקות (ולא, לא הלכתי לשום מקום פשוט סגרתי שנה וזה ראוי לציון).
שלכם, ניקולט
