אני מחכה, מחכה שהמוזה תכה בי, חזק, עם הזין על הפנים שלי אבל זה לא קורה, אז אני פשוט אתן לאצבעות שלי ללטף את המקלדת ואנחנו נראה מה יצא.
...
קודם כל - לפני שתתחילו, תדמיינו לכם בילדאפ של עשור.
עשור שלם של פנטזייה רטובה, סוטה, אסורה ובילדאפ שלא נגמר.
ככה זה איתו.
מי זה איתו? אתם שואלים, איזה יופי שלפני עשור כתבתי בדיוק עליו ואיזה יופי שהילד הזה סוף סוף גדל אבל עדיין לא מספיק.
אז לפני שתמשיכו - כנסו לכאן
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=78019&postid=427150
תקראו את נבכי מוחי בגיל 20 ואז תחזרו לכאן,
Because shit about to get real.
...
"הוא בדיוק נפרד מהחברה הנוראית שלו" חברה הכי טובה שלי אומרת
"מי?" אני שואלת
"אחות, את לא מקשיבה! אחי הקטן"
אוליי היה מוטב שלא אשמע את זה
תוך שניות ספורות המוח המוטרף שלי מאותת לכוס ולרחם המבייץ שלי כמה שהוא רעב וברור מאוד למה ולמי ומתי - עכשיו. אני צריכה אותו עכשיו.
אנחנו יוצאות למסיבה ואני משחררת אנדורפינים והאדרנלין עולה, 2 בלילה מגיעה ואני שולפת את הטלפון -
"שמעתי שגדלת ילד" אני יורה אחרי כמה שנים טובות שלא דיברנו. תמיד הייתי כזאת, במיוחד בשבילו, לוקחת את מה ששלי, לא עוצרת. הוא היה תמיד מתפעל.
"שמעתי שיש לך טבעת" הוא עונה משחק לי אותה מבוגר אחראי, שכח שניגבתי לו נזלת.
"מחר יוצאים לחגוג כולם ביחד, אתה בא?" אני שואלת
"אוליי" הוא כותב, כאילו שאני לא יכולה לשמוע את הביצים שלו מתמלאות זרע רותח למרות כל הבאסים במסיבה.
"אני מגיע" הוא מעדכן בערב למחרת.
"תתנהג יפה ילד, אחותך כאן"
מהרגע שהוא מתיישב בשולחן אני מתחילה לבעור.
בערה של פעם, בערה של מוכר, של אסור, של ילדות, של בגרות, של סטיות שרצות בראש ואני לא יודעת איזה לבחור כדי לממש.
הוא נוגע, אבל רק קצת, בעדינות, כדי לבדוק עד כמה הטבעת על היד שלי תהדק לו את הזין.
היא לא.
היא משתחררת ומחליקה.
בקלות.
מרטיבות, מחשק, מביטחון.
וואו כמה שהילד הזה מחרמן אותי אני לא יכולה להסביר את זה.
מכירים כל החיים - באמת כל החיים.
איפשהו בגיל ההתבגרות הוא התחיל להסתכל עליי בערגה, אפילו מצאנו תמונות שמתעדות בדיוק את זה.
הוא היה כל כך קטן ואני הייתי זוהרת וחצופה תמיד. כל ילד חולם לזיין את החברה הכי טובה של אחותו אני מניחה. אני מצידי יודעת שלאחי הקטן יש כמה חברים שלגמריי שווים סיבוב.
המתח שלנו מטעין את כל הרחוב בחשמל, השעה כבר 6 בבוקר וצריך לקפל את החגיגות.
אנחנו חוזרות הביתה והיא מסתובבת אליי, שיכורה ושמחה ואומרת "לא אכפת לי שתזדייני עם אחי, אבל המתח הזה שלכם לא נורמלי, הוא מחרמן אפילו אותי ואני לבד, אז לא משנה איפה ואיך תזדיינו - שלא יהיה לידי". מסכנה, באמת הרגנו אותה באותו לילה, העיניים לא ידעו שובע ולא הסתרנו את זה, בין כל הקיא מילים הילדותי שלו העיניים שלו בעלו כל סנטימטר בי ואני הרשתי לו.
"תקפיץ אותי הביתה?" אני שואלת למחרת, כאילו בודקת אם אנחנו במציאות או שזה חלום.
"ברור" הוא עונה ומצרף צילום מסך "את רשומה אצלי שפחונת עוד מאז"
והוא? רשום אצלי אחקטן, אפילו ברווח לא השקעתי עבורו.
...
אנחנו עולים על איילון, בתכלס יש לנו נסיעה של 10 דקות אבל הפקק מתחיל להיבנות והיד שלו יורדת מההגה ובצורה כל כך טבעית מפסקת לי את הרגליים ומתחילה לטייל על הירכיים כלפי מעלה.
"הרגת אותי עם התחתון שלך היום"
"אז אני אדע לא ללבוש לפעם הבאה" אני אומרת ורואה את המכנסיים שלו מתחילים להתעבות.
האצבעות שלו מגיעות לכוס שלי והמוסר שלי מתחיל לצרוח ולהלום לי בראש, אני הודפת אותו ומצווה על עצמי - עכשיו זה הזמן שלך, שחררי.
והוא משחרר בהחלט.
האצבעות שלו נעות על הדגדגן שלי דרך התחתון ואני כל כך מחורמנת ממנו, מהעבר, מההווה, מהעתיד, מהחיים, מהמוות - מהכל.
אז אני פשוט נכנעת ומתמסרת, האוטו נוסע לאט בפקק ואני מתפללת שניתקע בחסימות של ההפגנה כדי שזה ימשיך לעד.
אני כל כך מגורה ורטובה והוא כל כך מרגיש את זה ותוך שניות אני גומרת בין תחנת השלום לתחנת סבידור.
גומרת חזק, בצעקות, בתוך האוטו, ככה שכל מי שעובר עכשיו וכועס על הפקק ומקלל את ההפגנות יוכל לראות אותי ולהתנתק לשנייה מהמחשבות הארורות על החיים.
אני לוקחת כמה שניות לחזור למציאות אבל אני לא מספיקה והתחתון שלי זז הצידה והאצבע שלו כבר בתוכי. אחת. עבה. רעבה ורוצה לרצות ולקחת את מה ששלו.
אני מתפוצצת שוב ביציאה הבאה מאיילון ומתחילה ללרלר כמו גורה רעבה, לא רוצה לשחרר אותו הביתה, שולחת אותנו לחניון ואנחנו נכנסים לסחרור שיחות על החיים, על הילדות, על הבגרות, על הטראומות, על הסטיות - עלינו.
"לא שכחת משהו?" הוא שואל לפני שאני יוצאת מהרכב לסדר את עצמי והביתה.
"תחתונים אליי" הוא פוקד.
אני מורידה בחינניות יתרה את התחרה האדומה והספוגה שאחר כך תתמלא בזרע חם לבן וסמיך ויוצאת חזרה למציאות.
...
שבוע עבר.
הגעתי קרוב ל30 גמירות השבוע אבל אני רוצה עוד. עוד ממנו.
חופש.
הוא נותן לי חופש.
חופש להיות אני, חופש לא להסתיר, חופש לצעוק את עצמי, חופש לגמור ממנו עשר שנים אחורה.
חופש.
אני מאבדת את עצמי בתוכו עשרות פעמים ביום ומקלפת מעצמי שכבה אחר שכבה.
בדיוק כמו שרציתי.
הוא מוכר אבל גם לא.
הוא שלי, הילד הקטן שלי, שגדל להיות סוטה משובח להפליא.
ואני צריכה את זה.
בדיוק ככה.
אני מסטולה מעצמי וממנו ולא מפסיקה לפמפם נוזלים בלי שליטה.
עוד ועוד ועוד רק מלחשוב ולדבר איתו.
ככה.
זה מה שהייתי צריכה.
בלי מסכות, בלי כיסויים, בלי סיפורים, בלי לחשוב, בלי לדאוג, בלי עור, מקלפת עוד ועוד כמה שאני יכולה כדי להגיע לשורש של עצמי.
והוא? מקלף את עצמו ביחד איתי.
כל אחד חושב על עצמו, בדיוק במידה הנכונה, כל אחד מגמיר את עצמו בדיוק כשצריך, כל אחד מחכה ומפחד מהפגישה הקרובה שלנו.
והכל כל כך נע, חשוף, נוטף, מסוכן, לא מחושב, רק יצרים, רק תחושות. מקולף.
"אוך ילד שלי, אני כל כך צריכה שתיקח אותי" אני כבר לא יכולה לחכות.
"את שלי" הוא אומר "אני אקח אותך בכל אחד מהחורים שלך יהלום שלי"
אלוהים - תודה. הכל נופל בדיוק במקום הנכון.
אני יהלום. הוא ילד. פעם היה קטע שלם של עבדות ילדים במכרות יהלומים, נכון?
...
אבא אמא בואו תראו אותי, אני זוהרת בגללו!