תרצה אותי. תשתה אותי. תתמכר אליי.
...
"אדוני אני מתאהבת בך. לא אכפת לי מכלום. אני מתאהבת ואני רוצה להתאהב. רוצה לעוף, רחוק. הכי רחוק שאפשר. בלי לחשוב. בלי להתחשבן. בלי מצפון.
לתוך חלל של מיצי גוף, של לבבות פועמים, של יצרים וחשק שלא יודע שובע.
אבל אתה - לא יכול אדוני, אתה צריך להיות המבוגר האחראי, אז אני הולכת מאיתנו, כי זה יותר מדי ועל הלב שלי אני צריכה להגן"
אתה כועס. כועס עליי.
כולכם תמיד אותו דבר, כלבים מיוחמים רודפים אחרי הזנב עם עצם שתלויה עליו.
3, 2, 1, ו- ההודעה מגיעה - "אנחנו נפגשים".
זה היה קל מידיי? חשבתי שתצליח להתאפק.
שתצליח להיות מבוגר אחראי.
אבל הזרע בביצים שלך בוער יותר חזק מכל דבר אחר.
תאמינו לי אני לא מבינה איך אנחנו לא מנהלות את העולם - אתם קלים מידיי,
כן כן גם אתם יא שולטים מתוחכמים ועחזריים שכמוכם.
"איפה ניפגש?" אני מושכת בחוטים.
"ניקח חדר" ממממ פעם הייתי זונה של מישהו מכאן.
זוכר אבאל'ה? מקווה שהקארמה כבר דפקה לך על הדלת.
"לא. שום חדר לא יהיה פה" אני עונה.
נו על מי אני עובדת?
אם יסגרו אותי בחדר איתך אני נופלת כלי לרגלייך, שתשתמש כמה שתרצה.
אבל התכוונתי למה שאמרתי. אני חייבת להגן על עצמי.
ואתה לא מקבל. כמו כולם. תמיד. מתחיל לאכול לי את הראש על גבולות ואחריות.
זה כאילו מפתיע אותי כל פעם מחדש ואולי רק מחזק את העובדה שאתם לא מסוגלים להכיל מנעד של רגשות. חייבים למסגר הכל, גם בתוך הטירוף והסטייה, אתם במשבצת.
...
"התגעגעתי אלייך למות" אני אומרת.
לא דיברנו 10 שנים במכוון. חוץ מפה ושם.
אני נזכרת שאתה בין היחידים שהלב שלו היה חשוף ואבוד כמו שלי, פצוע, גמור, רעב, נוטף, מגלומן.
רצינו להקים אז הרמון, רציתי להיות השטיח שלך בזמן שתשב על כס המלכות ואחרות יזכו להקיף אותך.
ידעתי שאתה יכול, אתה היית ועדיין, חזק כל כך.
פשוט מעצם היותך - אתה.
"אז מתי יושבים לקפה?". יקירי, גדלתי באיזה עשור, לפחות תחליף את המילה קפה באיזה משהו מתוחכם יותר. קצת קרדיט לי ולשפחה שגדלה איתי.
חיים שלמים עברו על שנינו.
אבל חלקנו משהו שם, אז, שלא יהיה שני לו.
אני אוהבת אותך כל כך. שתדע. כל כך.
אולי עוד אשטח מתחת לרגלייך לזכר הימים הטובים.
...
"חמישי הבא. קבענו"
אני מתחרמנת בטירוף ממערבולת הרגשות הטיפשית שקוראת כאן ויודעת שזה מסוכן, כמה מסוכן ככה רטוב.
אני במונולוג מוחלט, אולי אני בכלל מתה לזיין את עצמי?
לא מפגרים, לא לפתוח את הרגליים ולהחדיר אצבעות וצעצועים.
באמת את עצמי.
לא נורמלית...
פעם האגו טריפים שלי היו מגנים עליי מכל הכאב של העולם שהיה נראה לי כל כך מחורבן בחוץ.
היום העולם לא נראה לי מחורבן ואיתו האגו טריפים נעלמו.
אז מה נשאר לי?
חרמנות ואהבה עצמית?
לא יודעת מה עדיף.
"תשלחי לי רשימה של גבולות לפגישה, כל מה שבתוך הגבולות אני לוקח"
"לוקח" הקול שלך מהדהד לי בתוך הראש.
תיקח רק תיקח כבר אלוהים.
...
אנחנו יושבים ומביטים בשקיעה. היינו שבוע בחופשה. שבוע של נתק מהעולם. מעצמי. מהכל.
מזמינים לשתות ולאכול ואני מתבייתת על הטירה ממולנו.
מנסה להזרים את בעלי המהמם לשיחה על ערפדים מוצצי דם שמזיינים את הקורבנות המוחלשים שלהם והוא לועס את הסטייק חזיר שלו ולא מבין מה אני רוצה ממנו.
אני אוהבת את האיש הזה. כל כך.
אז אני שולפת את הטלפון וכותבת לך:
"יושבים מסתכלים על הטירה הזאת ואני מדמיינת אותך, אחרי שרוקנת לי איפשהו במעמקי הטירה חצי מהדם בגוף ואני חיוורת ותשושה כל כך.
בקושי יכולה לזוז, אבל זה לא מעניין אותך, אתה מניח אותי על הרצפה או על מיטה עתיקה של פעם ומזיין לי את הצורה, כשאני חוזרת ויוצאת מהכרה לסירוגין וכל הטירה שומעת את הפעימות שלך בי וכל הטירה מהדהדת את הצעקות שלי, ואתה חופר בי, בלי הפסקה,
ואני מתחננת לפעמים שתפסיק כי אני מעורפלת כל כך אבל זה רק מחרמן אותך יותר ואתה שם את היד שלך על הצוואר שלי ומהדק את האחיזה ואיתה את הנעיצות שלך בי..."
אני שולחת במהירות כי הזמן דוחק והידיים רועדות שמה עיניים תועות יקראו אותי ואז יפתחו שערי הגהינום,
אבל בראש, ממשיכה:
"אני מעולפת לגמרי, אני גמורה אדוני, אני שלך לחלוטין, אין בי עוד טיפת כוח להתנגד, אין בי טיפת יכולת לערער על הכוח שלך.
אני רק מתחננת, מתחננת בין הנהמות שלך והחפירות שלך בי, מתחננת ספק שתפסיק, ספק שתיתן לי לגמור, בעצמי לא יודעת מה אני רוצה יותר.
מתרכזת בזין שלך, שמעיר אותי בכל רגע שאני מאבדת עוד קצת קשר עם המציאות באפיסת כוחות. אוך הזין שלך.
חושך מוחלט משתלט על הטירה ועל כל הצריחים. שקט. דממה.
גם אני דוממת. בעולם אחר. ללא הכרה.
ואתה חופר בי עוד ועוד ואני כאילו מרגישה מהעולם שמעבר את הסוף שלך מתקרב וחוזרת, נאחזת בחמצן שמפלח לי את הריאות כאילו היה הישועה עצמה.
אתה פוגש את העיניים שלי, פעורות לרווחה, אחרי מנת חמצן וזין נדיבה ומתרוקן בצעקה כולך, לתוכי.
אני עוצמת עיניים, מרוצה, מסופקת, מרגישה שהגשמתי את היעוד שלי. הייתי לך לכלי, כלי לשימושך.
עכשיו אני יכולה להתעלף בשקט עד הפעם הבאה"
...
"גבולות לפגישה" הוא רוצה...
נתתי לך גבול – אני.
חצית אותו. לא רצית לשמוע.
אני אוהבת שחצית אותו. אני בהחלט גבול שכיף לחצות. אפילו צריך, יכול לסדר כמה גלגלים בראש.
(אתה זוכר מלך ההרמון שלי נכון?)
הצורך שלך בגבולות מכעיס ומרגיע ביחד.
אתה יודע מה הבעיה? שזה מחייב אותי לזכור איזה גבולות הצבתי לך.
לא רוצה לזכור כלום איתך.
רוצה לשחרר.
לנצח.
...
גבולות לפגישה.. אוקיי בואו נתחיל:
אין?...
סתם סתם.
תהי רצינית רגע.
מה לא?
אנאלי.
למצוץ לך.
שיחות עומק על טראומות ילדות... או שאולי כן? באלי שתסתכל עליי במבט הזה שלך , הקשוב, המכיל, הרגיש, שתרגיש שאתה עוטף אותי.
מציל אותי מעצמי, אוף שאלוהים יעזור לי באמת גדלתי כבר והחרא הזה כבר לא טופס עליי, חבל פעם הייתי בולעת את זה כמו שפיך משובח.
אוקיי – נשאיר שיחות על טראומות ילדות בתוך הגבולות – קיבלת, יכול לקחת.
זין... אוקיי... זין...
רוצה ולא רוצה, מפחדת ומתרגשת, מתלבטת ובטוחה.
מה עושים?
מה אתם אומרים?
נו ברור, לא חשבתי שתגידו אחרת.
בבריכת השתן שלנו כל המרבה בזין הרי זה משובח.
5 שנים שהייתי רק עם גבר אחד. עם ישות אחת.
מה פתאום עכשיו מישהו אחר? על אמת?
אוקיי, בואו ננסה זווית אחרת – מה כן?
- חניקות
- סטירות
- אצבעות
- כאב, המון כאב
- אני רוצה לגמור בלי שבכלל תיכנס אליי. בלי שתיגע בי.
טוב די את סתם מגזימה...
חוזרת להתחלה, תנסי לכתוב פשוט מה לא:
אנאלי ורימינג.
מציצות.
חדירה.
אני כאילו רוצה להוציא את הזין שלך מהסיפור ולא רוצה. מה תגידו?
...
משאירה.
(ומגלה שאי אפשר לצרף תמונה של הטירה האפלה, חבל)