4 בבוקר נהייתה השעה שלי לאחרונה,
הזמן שבו הלב כבר עייף ושבע אבל המוח לא נותן מנוחה.
...
הגמרת אותי 6 פעמים לפחות הלילה, איבדתי את הספירה תוך כדי ואני רק זוכרת את עצמי מסתכלת עלייך בעודך חופר בתוכי עם הזין והעיניים שלך ואומרת "אני לא יכולה לגמור יותר" ואתה מבטל "זה לא מעניין אותי" וממשיך.
ואני נטענת מהזין שלך בעוד כוחות לעוד אורגזמה אחת אחרונה, כזאת שמשאירה אותי ללא כוחות ומילים.
"אני אוהבת שלפעמים אתה אבא שלי" אני ממלמלת תוך כדי עיניים חצי עצומות.
יודעת שזה נעים גם לך.
לקחת מישהי כמוני ולהיות לה לאבא, לפעמים.
לפני כמה ימים פגשתי במקרה את בעלי ולפני שנפרדו דרכינו הוא אמר "להתראות ילדה שלי".
השתתקתי ובהיתי בו.
ממתי אני ילדה שלו? ממתי אני משהו חוץ מאמא קטרנית?
אני שוכבת על החזה העצום שלך, מרגישה כמו גרגיר אורז.
אין עבר,הווה ועתיד על החזה שלך.
יש לי רק את הרגע.
הרגע הזה שבו הכל נעלם מסביב ונשארים רק אתה ואני.
שבעים. אוהבים. מרוצים. רגועים.
סוף סוף רגועים.
"אני רוצה להשאר כאן לנצח" אני מבקשת.
ספק ממך, ספק מאלוהים, ספק מעצמי.
...
השעון מתקתק.
הביולוגי, הנפשי, המנטלי.
כל היום אני שומעת את התיקתוקים בראש שלי.
מזכירים לי אחריות, בגרות והיעדר אגואיזם מוחלט.
אמורים לחזור לגור ביחד בעוד חודש.
איך זה יהיה?
בשביל מה ולמה?
האם יש נכון או לא נכון?
מי יראה לי את הדרך? מי יגיד לי באיזה מסלול כדאי לפסוע?
איבדתי אבני יסוד השנה.
גדולות. כמו צלחות לוויין. התנפצו לרסיסים ואני המשכתי לרוץ.
אבל נחתכתי על השברים חזק.
והגוף שלי בגד בי והכריח אותי לעצור.
הגוף או הנפש? כנראה ששניהם.
שניהם קרסו.
ביקשתי זמן לקרוס.
לתוך עצמי.
עמוק, חזק, כואב, רטוב, מופרע.
לגרד על פומפייה את כל מי שאני כדי לחדד את החושים שהפכו מאולחשים משברי אבני היסוד.
...
4 בבוקר ואני לא נרדמת.
נוזלת לסלון שלך ומנסה למצוא מנוחה למוח שלי.
אבל אני לא יכולה להשקיט את השעונים או את הרטיבות בכוס שלי.
ואמא אומרת -
"את פשוט צריכה להכנס להריון והכל יירגע אצלך"
אני כל כך עייפה שאני מתחילה לחשוב שהיא צודקת.
בינתיים, אני רק רוצה להשאר על החזה שלך ולדמיין בדיוק את זה - לנצח.
