וניליות, חגורה ומה שביניהם

בהמשך לפוסט הכמעט נפלא על גיל 16, אמשיך ברשותכם את אותו קו מחשבה, למי מכם שפיספס ומשתוקק להשלים - כנסו.

...

הלכו לי הגמירות.

תמיד ידעתי, כן כן מגיל יחסית צעיר  מה עושה לי טוב.

מה נעים. מה ממכר. מה משתק. מה מסעיר. 

איפה צריך ללחוץ ואיך צריך לגעת וכמה ועד מתי.

מה הגבול ולמה הוא קיים ומתי לפרוץ אותו (תמיד) ומתי עת לנוח ולצבור כוחות.

הייתה לי הפריבילגיה להזדיין שעות, על גבי שעות, על גבי שעות ולחקור עוד ועוד ועוד את עצמי והיה לי פרטנר מושלם שגם הוא לא ידע שובע. נו למה עוד אפשר לצפות בגיל 16 שכולם נראים ומרגישים כמו Hormone Monsters?

מאז ועד היום, המהלכים השתכללו מעט, החיבור שלי לעצמי הפך לעמוק יותר, הגמירות עברו פוליש ושדרוגים ובוצעה אמפלמנטציה על המין הגברי. 

לא עוד. 

משהו השתנה בי.

אוליי זאת הקידומת שהחלפתי.

אוליי זה כל החיים מסביב.

אבל כבר חצי שנה אני לא מוצאת את עצמי.

את אותם הגמירות המתוקות, המוכרות והטעימות שלי.

משהו השתבש. השעונים התחלפו אוליי?

שעון החיים התחיל לתקתק כל כך מהר שאני מרגישה שכל החיים עוברים מולי ואני צופה מהצד.

והנה עוד רגע זה ייגמר, בלי שנשים לב.

הכל זמני, הכל סתמי, הכל כל כך קל ופשוט.

אז נעלמו לי הגמירות. 

אני מנסה, באמת מנסה, להתחבר כל כולי,  להתמסר, לבטוח, להאמין, להרגיש.

אבל כל פעם משהו בי עוצר.

כאילו אומר לי "השתגעת? מה זאת כל ההתמסרות הזאת?? יאללה תחזרי לעמדת הניהול!" אוף. לפעמים אני כל כך קשה עם עצמי. 

הגמירות שלי הן הכוח שלי, הן הניצחון שלי, הן הסם שלי.

הגמירות שלי הן היעד של הגברים שפוקדים אותי והיעד שלי הוא לספק להם את מטרתם.

אבל זה לא עובד.

אוליי בדיוק בגלל זה? 

כי זה הפך ליעד? כל כך טכני, כל כך מכאני, כל כך מנותק. 

נדמה אפילו שאני כמעט לא בטוחה שאני מסוגלת יותר להגיע לזה, לאותו פיצוץ או שחרור או אקסטזה. 

הלכו לי הגמירות.

מישהו יודע איך מחזירים עטרה ליושנה? 

...

גמירות רבות, בשורות טובות וסוף שבוע נעים לכולם בשלולית שלנו🌹