עוד רגע 4 חודשים.
4 חודשים מהרגע שכל העולם שבניתי קרס והתפורר עליי כמו מגדל גפרורים
לפעמים העובדה שאת פירקת את הזוגיות כאילו שוללת ממך את הזכות להרגיש אובדן או געגוע
אבל האובדן הוא עצום
הכאב הוא בלתי נתפס
תוסיפו לזה תבלין של פרופורציית מלחמה ואז בכלל כל שמץ של זכות נעלם
אבל זה קרה לי
אני רוצה לצעוק
לכאוב
לכעוס
אני כבר לא רוצה להזדיין למוות
לא רוצה להרגיש מחוזרת
לא רוצה למקבל ולהסתכל על הקימורים של עצמי בהערצה במראה
אני רוצה להבין איך אפשר לכאוב ככה
להתגעגע כל כך
ולא לרצות לחזור לאותו המקום
אז הכאב, על מה הוא?
והגעגוע, למי?
...
חשבתי שבניתי לי עולם שלם
באמת ובתמים האמנתי שהגעתי לתחנה הסופית
הנה הבעל המושלם שלי
יש בו הכל ומה שאין - אני משלימה לו
מרוב הרצון לשמר את הפאזל שלם
השלמתי עוד ועוד חלקים
עד שהפאזל הפך לדיוקן שלי עם עצמי
ולא היה איך לחזור משם
...
כאמצעי הגנה מעניין ניסיתי עם הבחור האחרון מקלות ביוץ
כמובן אחרי שניבדקנו למחלות כאלו ואחרות
סיכמנו שלפני שנפגשים באותו הבוקר אני עושה פיפי על מקל
נו ומה אני אגיד לכם
לפי המקלות אני מבייצת כמעט שבועיים בחודש
איך אפשר בכלל לשמור על שפיות ככה
אז היא נעלמת לי - השפיות
טירוף הביוץ שלי מכניס אותי למקומות מיותרים
עם גברים לא מעניינים
הנוזלים שהרחם שלי מפיק מובילים אותי למחוזות טיפשיים
אבל אני מתעייפת
אני עייפה
אז בחרתי לי שוב עוד אחד
והחלטתי שאיתו אנסה ברצינות
אבל גם הוא לא מתאים
בפנים הרי אני יודעת
וזה שוב הביוץ
אז אני לא משחררת
וזה שוב הגעגוע
לבעל שהיה
וזה שוב הכאב הנורא
על העקשנות שלי לבחור בעצמי את הגורל
הכעס הבלתי פוסק על עצמי
הביקורת הסובייטית
אני נשברת ומתפוררת לחתיכות
ואני מבינה שאין לי מנוס
אני בסוף אקום
אבל עכשיו
עכשיו
אני צריכה לכאוב
כי גם לי מגיע
כי גם אני
אנושית
ובביוץ