סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

וניליות, חגורה ומה שביניהם

תסלחו לי, אם לעיתים, זו פרובוקצייה
לפני חודשיים. 14 בספטמבר 2024 בשעה 12:26

"נו, גמרת?" אני שואלת

שלחתי אותו לשחרר את עצמו בתוך מישהי אחרת

אני תמיד עושה את זה

כדי להזכיר להם שיש עולם בחוץ

כדי לגרום לעצמי להרגיש פחות חשובה

כדי לוודא שיהיה להם למה להשוות 

כדי שאוכל לקנא

כדי שאוכל לכעוס 

"אני לא רבה" פסקתי אז לפני המון שנים

אבל לאחרונה אני נהנת

לומדת את אומנות הריב

לכעוס את עצמי החוצה

הכעס שלי, העלבון, הכאב, יש לו מקום

אני לא צריכה לנהל אותו בשקט ובאצילות יתרה

הוא רוצה במה

אז אני שולחת אותו, או כל אחד אחר לפרוק אצל אחרות

מייצרת לי בערה ופיעפוע ובודקת

"לא גמרתי" הוא עונה

ואני מחייכת לעצמי 

שוב ניצחתי

"את יודעת איך זה אצלי, ריגשי" הוא אומר

ככה הוא מספר לי שרק אצלי הוא יכול לפרוק

ככה אני יודעת שאני ההצגה הכי חמה בעיר

זה ריגשי אצלו

הוא מאוהב ועוד לא יודע

מפחד

"אני מאוד נזהר איתך" הוא אומר לי מתוך הנשמה 

ואני כמו מפלצת רעבה מתחילה לרייר

נשמה בתולית שטרם נשבתה בקסמיי

אין משהו טעים יותר מזה 

נשמה מהססת, חוששת, מחפשת, נשמה שצריכה

צריכה אותי 

כי אני המקום שלה למרגוע

אני המפלט

החשק שלי להגמיר אותו מתעלה על כל רצון כרגע

הטירוף שלי משתלט על ההיגיון

הכעס החרמנות הצורך מתערבבים ולא ברור מי מלבה את מה

"הכל בסדר, זה יצרים, זה חשקים" אני עונה בקול מרגיע ומתוק כמו צמר גפן "גם אני פורקת אצל אחרים, חבל לי שלא הגעת לשיא איתה" אני משגרת ויודעת שמהמשפט הזה אין חזרה

נשמה עדינה.

שלו. הוא כל כך רוצה שאהיה רק שלו. 

שכל החורים יהיו שלו ויחכו לו. 

הנשמה שלו צריכה את זה. 

צריכה אותי.

כמו אצל כל האחרים. 

אבל הוא מעט חכם יותר, ערמומי, יודע איזו ערפדית יש מולו.

"באת לריב היום" הוא אומר.

אני יכולה לשמוע את הפה שלו מתהדק ואת השפתיים נמחצות כלפי פנימה.

הוא נושך את השפה התחתונה.

אני שלו.

במוח שלו - אני שלו. 

בלב שלו - אני שלו. 

אבל אני עוד נהנת מהמשחק ואני לא מתקפלת. 

הרי זה עניין של זמן. 

ילדות כמוני משתעממות מהר, צריכות גירויים, מחפשות לקלף, מחפשות אמת, מחפשות כאב גולמי

כל פעם שהוא מספר לי על המקומות החבויים שלו אני מתחילה לנזול 

מפסיקה להקשיב

מתחילה לדמיין איך אני מרגיע אותו בתוך הרחם שלי 

והרחם הזה שאיבד ממש לא מזמן משהו שכל כך חיכה לו... 

ילדה קטנה

ומעט אבודה 

שמספרת לעצמה סיפורים

שמרגיעה את עצמה בשעשועים

ילדה קטנה שגדלה וצריכה להפסיק לאכול נשמות 

כי לא משנה כמה כאלו אבלע 

כמה יגישו לי לסעודה מפוארת

את הנשמה שלי זה לא ירפא או ישחרר

מצחיק, 

שזה ריגשי,

אצלו.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י