"כמה פואטי זה יהיה אם אתאבד ביום הזיכרון..." אני מהרהרת בקול רם
"זה יהיה פואטי רק בעינייך" אומר לי אהובי
...
הנה זה קורה
מתחיל
כמו שמיכה של עננים על הנפש ועל הגוף
יום מקולל שאין איך לברוח ממנו
בתחילת השבוע עוד הייתי אופטימית
אמרתי שאסע ואעמוד שם ליד השיש המנוכר
אבל כולם מיהרו לדאוג וביקשו שלא אסע לבד
"את לא הכי מאוזנת" הם אמרו
הרבה אומרים לי בשנה האחרונה
כאילו פתאום זה ניהיה בסדר או נורמלי להיות לא מאוזן
ואני ההיפך
רק נלחמת מאז ומתמיד להראות שאני כמו כולם
לא שונה
רגילה
גם אם אין לי אבא
...
"אבא מחכה לי" אני מדברת בקול רם ויודעת שאני נשמעת כמו מטורפת אבל גם יודעת שזאת האמת
שלי
אז מה אם אני קצת משוגעת בגלל זה
אנשים השתגעו על הרבה פחות
"אבא חיכה לי ואני לא באתי..."
נו סיפרתי לכם שראיתי אותו
ממש ראיתי אותו
פעם ראשונה
31 שנים וחצי חיכיתי
והנה הוא בא
לקחת אותי
אבל אני נשארתי כאן
והוא נותר מחכה
שם בבית הקפה
...
"כמה פואטי זה יהיה אם אני אתאבד ביום הזיכרון..." אני מרשה לעצמי להביע משאלה בקול רם
כי מה היא משאלה?
רק להיות איתו
לדקה או שתיים
על פחות אני לא אתפשר אבל גם יותר לא אדרוש
רק שיבוא
ונשב
ואשמע אותו
ואצחק איתו
ואגע בפניו שנשארו צעירות לנצח
והוא יאהב
ואני אוהב
לעד
...
*למען הסר ספק אין כוונה להפסיק את חיי, אלא פשוט...פשוט להיות עם אבא
אז בינתיים אי אפשר
ועוד שנה עברה
אז הנה
3,2,1 ו-
מ-ת-ח-י-ל-י-ם
...
יום הזיכרון 2025