אני מעלה פוסט לבלוג ויודעת שאני כנראה אחטוף על זה מאוחר יותר, זה הרי לא עבר את ה"אישור" שלך.
...
אתה דורש שאקרא לך אדוני למרות שמעולם לא אמרת זאת במפורש אבל כאשר אני מעלה את השם שלך על שפתיי אתה נרתע ומזדעזע, כאילו מה שאמרתי מרמז על בעייה, על פגם במערכת. כאילו שהגיית השם שלך גורמת לכל הארמון קלפים שלך לקרוס ומראה לך מה קורה באמת בחוץ.
אני מרגישה שהגעתי למעגל איתך, מעגל של תיסכול, ייאוש, מלחמה, אהבה, כאב, ובעיקר התשה בלתי פוסקת.
אתה אוהב להגיד לי "זה ייעבור כשתשחררי את עצמך, רק תתני לי אותך כבר" ואני בולעת רוק בשקט ואומרת מהצד השני " כן, אדוני, בטח אדוני, כמובן אדוני, אתה תמיד צודק אדוני!".
נמאס לי.
לפעמים מתחשק לי לצעוק ולהגיד לך " תרחם עליי, אני לא יודעת מה אני עושה, אני לא יודעת למה אני פה! אני לא מוכנה לכל זה, אני קטנה, קטנה ממך בהכל, אתה לא רואה את זה?!?" ואתה ממהר להכניס לי רעיונות לראש, לשכנע, ללטש הכל בקול העמוק הזה שלך והאופורייה נמשכת אבל מפעם לפעם היא מתקצרת והערפל שאתה משאיר מאחורייך מתפוגג מהר ומהר יותר .
כל פעם שאני אומרת לך שאני לא מתאימה לך, שאוליי אני זאת הבעייה (לא באמת) אתה ממהר להגיד שלא, אתה תמיד מוצא דרך כ"כ יצירתית לגרום לי להבין שאין פה בעייה, שהכל אפשר לפתור, שאתה תיתן יותר ואני אקבל פחות.
אני מרדנית - ידעת את זה על ההתחלה. אני חצופה, אני דעתנית, אני שובבה, אני נקמנית, אני רגישה, אני אוהבת, אני שורפת הכל ברגע שאני נפגעת.
ידעת את כל זה.
למה אתה מנסה לשבור אותי אדוני?
למה אתה לא עוזב? הרי אני קשה לך כ"כ אדוני, אני מתישה אותך אני יודעת והידיעה הזאת מתישה אותי עוד יותר. אז למה אתה לא עוזב אם נמנע ממני הדבר?
אני צריכה לשמור על עצמי איתך,תמיד. אני תמיד צריכה ליהיות אסופה, מחושבת, מדוייקת, כי אתה לא צפוי אדוני ואני אוהבת ליהיות מוגנת. פעם היית אומר לי
"שחררי, אני אחזיק אותך". אדוני. אתה לא מצליח להחזיק אותי, סליחה.
אדוני, אין לי כח להחזיק את עצמי כל הזמן, אני לא יכולה. לפעמים אני רוצה ליפול אחורה, להשתחרר, לנחות, לעצום עיניים ולעבור לעולם אחר, שונה מהכל ושאתה תיהיה שם.
אבל אתה לא, ויש עולם כזה אני יודעת אבל... אתה אדוני - פשוט לא שם.
אדוני, אתה תמיד אומר שאתה יודע הכל הכי טוב. אז תגיד לי אדוני, למה הכל כ"כ הסתבך?
