"הייתי רוצה ליהיות מלך שלך..."
המילים של יזהר אשדות מהדהדות לי בראש והשיר מתנגן בלופים כבר איזה שעתיים.
אך, הראש שלי קודח.
הייתי עצבנית מהבוקר והרגשתי שכל המוח שלי מתערבב לטורנדו הרסני ועוצמתי.
...
"עבודה, חיוך, שיער אסוף, ג'ינס צמוד ומתוח, למה מי יכול עלייך בעולם הזה?" (חוץ ממנו)
היא מתנשפת... "מה את עושה?"
אני מחייכת אליה וקורצת קריצה שובבה, מוציאה מתיק האיפור את האודם הכי בוהק שלי ומורחת בהפגנתיות בוטה על השפתיים. מחזירה את המכסה למקום, מעבירה ליקוק עדין על קצה השיניים כדי לנקות את החלקיקים שנדבקו.
הכל נקי.
"סתמי" אני אומרת לה "אל תתחילי איתי"
"אם אני אשתוק, מה יישאר לך ילדה?"
אני משתתקת, צמרמורת ופחד אוחזים בי ומשתקים אותי.
"כלום הא?" היא אומרת לי...
אני בוחרת לקחת צעד אחורה, אני לא מסוגלת להסתכל עלייה.
"חבל, את כ"כ יפה" היא אומרת לי "בטח כולם היו מתים לזיין אותך עכשיו"
הייתי מתה שרק הוא יזיין אותי, אני חושבת בשקט בשקט...
"טיפשה!" הנזיפה שלה מעירה ומנערת אותי מעצמי "שכחת שאני שומעת מה את חושבת?"
אני שותקת. אין לי מה להגיד לה. היא ניצחה. שוב. היא שומרת עליי שם. היא מגנה עליי. היא לא תיתן לאף אחד לפגוע בי.
...
בין חיוך לחיוך ובין עקיצה לבדיחה אני מהרהרת עליו.
"טוב לך בלעדיו?" היא אומרת. כאילו מנסה לבדוק שאנחנו עדיין משדרות על אותו הגל.
שהמסר ברור.
אני שותקת. אין לי מה להגיד לה. אני חושבת שאני לא יודעת אם טוב לי או רע לי בלעדיו.
אני רוצה לבקש ממנה שתסתדר הכל. שהראש שלי יחזור למקום. שתגיד לטורנדו לעבור למדינה אחרת.
"אסור לך"היא אומרת לי, שוב, מנחיתה אותי למציאות.
"אסור לך, הוא לא בשבילך, הוא לא שלך, את לא שלו"
"אבל בבקשה, תביני, כמה שאת רוצה אותו, כמה שאת רעבה אליו"
"לא, אסור לך ילדה, את שוכחת"
"אבל, אבל הוא... אוי אם רק היית מבינה"
"אוי ילדה, כמה שאת תמימה, נאיבית, פתטית, מסכנה. מזל שיש לך אותי לא?"
- מצאתי אותה לפניי חמש שנים. הכרתי אותה דרך מישהו, מאז אנחנו לא ניפרדות. היא תמיד פה בשבילי ואני בשבילה. היא עקשנית, דורשת הרבה, היא לא קונה ת'זיוני מוח שלי, היא יפה. מדויקת. חכמה. מלאת גאווה ובהחלט יש על מה -
"תגידי לי, זה מה שאת רוצה?" היא שואלת אותי
"את אוהבת להרגיש קטנה, נחותה, מסכנה, עלובה, פתטית? " היא משפשפת את המילים האלה בפנים שלי כי היא יודעת בדיוק מה זה עושה לי.
אני לא מצליחה לשלוט בתווי הפנים שלי והם מתכווצים ומתעוותים ואני כמעט בטוחה שאני נראית כמו חזיר בר קטן, ורוד, שמן ומפונק.
אני נעה מרגל אחת לשנייה במרחב שנראה לי לא עולה על גודל של משבצת במחברת חשבון.
אני עוצמת עיניים, לוקחת אוויר.
יהיה מה שיהיה.
"כן" אני אומרת לה, "כן"
"אני אוהבת להרגיש קטנה, אני רוצה להרגיש קטנה.
אני אוהבת להיכנע, אני צריכה להיכנע,
אני אוהבת ליהיות חסרת אונים, בבקשה תני ליהיות חסרת אונים"
שתיקה.
אני טופחת לעצמי על השכם שעזרתי אומץ להגיד לה את זה אבל מרגישה את הקור העז שבמבט שלה משתק אותי מבפנים ומתפשט בי כמו כמו ענפים של עץ חג המולד.
"מה יהיה איתך?" היא מגכחת. "לא הספיק לך? לא מספיק פגעו בך? השפילו אותך? זילזלו בך? לא מספיק ילדה? או שאת אוהבת, את אוהבת ליהיות מסכנה וקורבן, ליהיות סמרטוט, ליהיות מטומטמת"
"לא!, אני אצליח! אני אלמד, את תראי! אני אצליח. אהיה ממושמעת ואהיה טובה, מאולפת, אהיה צייתנית. אהיה הצייתנית, הממושמעת, המאולפת והחכמה הראשונה בהיסטוריה אם צריך!"
היא מוציאה לשון ויורקת לעברי בבוז.
"לא, זה לא מה שמגיע לך,
מגיע לך אושר, לחייך"
"אני אחייך ככה, מבטיחה לך"
"את משקרת ילדה"
אני משקרת? אני מנסה להבין אם זה המצב ואני אכן משקרת לעצמי והאם זאת הדרך בה בחרתי להסביר לעצמי את הצורך בסקס חזק וכואב. אני לא בטוחה, אני לא יודעת, אני רוצה לחק...
"טוק טוק, שומעים אותך פה את יודעת?" היא מחייכת אליי עם מבט זדוני בעיניים " כן, כן, הבנתי, בא לך לחקור. תגידי לי, מה יהיה כשהמחקר שלך ייאבד את מקורות המימון שלו, כשהמשאבים ייגמרו והיסודות יקרסו, מה יהיה אז כשתרצי להציל את המחקר היקר שלך בכל מחיר בלי בקרה וגבולות?"
"בבקשה" אני מבקשת ממנה מהמקום הכי קדוש שלי "תני לי לנסות. אם אפול, אפול לבד ואקום. בבקשה! תני לי"
היא מצקצקת בלשון שלה ומסדרת לי את השיער מאחוריי האוזניים.
"ילדה שלי, מה יהיה איתך? את אף פעם לא יודעת שובע?"
הדמעות, גדולות ורטובות, מתחילות להתגלגל לי על הלחיים.
"אני... אני מבטיחה שאהיה בסדר. רק תסכימי"
היא מלטפת אותי, מעבירה את ידייה בשיער שלי.הידיים שלה מלטפות לי את הלחיים והיא מעבירה את האגדולים על השפתיים שלי שכבר נותרו ללא אודם.
"תלכי" היא מורידה את הראש "תלכי, אני אהיה פה."
