התלבטתי שעות אם לפרסם, אם לתת לכולם לראות מה קרה. מה זה ייתן לי? מה זה לא ייתן לי?
אבל זה חייב ליהיות מוחלט. ואם זה מוחלט אז זה חייב לצאת החוצה כי רק ככה זה יהפוך ליהיות אמיתי. אוף למה הכל איתך נגד הכיוונים.
"היי ר',
מאז שסיפרת לי שאתה נשוי המצב ניהיה לא פשוט בשבילי ובטח הרגשת את זה. בהתחלה היה כעס ועלבון, לא עלייך, אלא על המצב. אח"כ געגוע וכאב שעליי לחלוק בך עם אחרת ואח"כ תסכול, תסכול שזה המצב בו אני נמצאת עם גבר שכ"כ חשוב לי. איפשהו התת מודע שלי כעס עלייך שלא סיפרת כי הרי ידעת שלעולם לא הייתי נכנסת למצב הזה איתך אם הייתי יודעת שזהו המצב. היה לי קשה להבין איך מישהו שאני כ"כ מעריצה עושה דבר כזה למישהי, מועל ככה באמונה של אחרת. השלמתי עם זה אפילו לרגע קטן...
בכל אופן ר'. אני מתלבטת לי כבר כמה ימים ותכננתי להיפרד יפה אבל אתה רק זירזת פה את התהליך.
מכיר את מעיין? בת 23? מראשון לציון?
Well, זאת אני.
כנראה שבחרת להתחיל ולהתחרמן על הבחורה הלא נכונה עד 5 בבוקר.
אפשר לדון שעות על למה ואיך פתחתי עוד פרופיל, אבל בינינו אני הרי לא באמת דופקת חשבון ואתה לא באמת היית מספיק טוב בשבילי.
הייתי צריכה לדעת שבוגד פעם אחת תמיד יישאר כזה.
ר'. אין יותר ברורה ממני כרגע. זה נגמר. אני ואתה.
נשבר לי הזין ממך. אני מתעבת אותך. את הבוגדנות שבך. אתה מסכן. ילד חרמן כלוא בגוף של גבר בן 40. מסכן. תקוע בנישואין לא מספקים. אתה לא שווה לא רחמים, לא הערצה, לא חמלה.
מגיעה לך יריקה יפה וגדושה על הפנים.
אני מוחקת את האפליקצייה. אני לא עונה ולא מתכוונת לענות לשום שיחה ממך במידה וחשבת להיתקשר. תיזהר להתקרב אליי דרך הכלוב או בכל צורה אחרת.
אני טובה יותר ממך לכן לא אלך ואפתח עלייך את הג'ורה של החיים בכלוב כי כ"כ אכפת לך מהמצב ומהמוניטין שלך שם. מסכן. פתאטי.
אין לי אפילו מה להגיד לך. אתה מחוק מבחינתי.
תהנה בטיול ובשאר החיים האומללים ומלאי השקרים שלך
להתראות"
ככה כתבתי לו, כתבתי וכל תא בגוף שלי הפך לעיגול אנימה קטן שמאדים לו מכעס.
הגעת ליעדך והתקשרת. רחוק ממני. רחוק מהכל. מהראש לי, מהגוף שלי, ממני, מזאת שכ"כ רצית או לפחות כך אמרת.
אנחנו צועקים ומחליפים גידופים וקללות, עלבונות והטחות אחד בשנייה והתרגלתי לזה איתך רק שהפעם אני מבינה שאין לי רצון שיהיה המשך. אין לי רצון שתישאר. שאהיה חשובה לך יותר. מאסתי בך.
הכעס והקללות מתחלפים ברגש, כואב, בהחלפת וידויי לב אינטימיים וקטנים אבל זה לא משנה, אני לא רוצה, אני כבר לא רוצה שתיהיה פה.
אני מודה שלפתוח עוד פרופיל היה לא נכון ושנינו יודעים שאני מפטפטת עם אחרים לא פחות משאתה עם אחרות אבל הידע הזה לא מספיק יותר, הוא לא ממלא לי את החסר.
אני שוכחת שרגע לפניי רציתי למחוק אותך מחיי אבל מבינה שבכלל אין טעם להסביר, שהרי מעולם לא תבין מה קורה בפנים.
אני מדפדפת אחורה, כל נורת אזהרה אדומה שהייתה מיהרתי לכבות לאורך הדרך, לכסות אותה בשתי ידיים ולבחור להגיד שהיא לא שם. כנראה שכיסיתי את כולן כי רק ככה הצלחתי להגיע למצב שלי איתך. לאהבה, לעדינות, להתרגשות, לסערות.
בכל אופן אדוני, האהבה שלי אלייך היא ללא גבולות.
אין כעס ואין את הזעם שאחזו בי אתמול כי בבסיסו של עניין? ידעתי עמוק שאתה לא בשבילי וכנראה שבגלל זה גם הצער לא חזק כ"כ.
אני קוראת את מה ששלחתי לך ואיזו התפרצות זעם ילדותית זאת לכאורה.
אבל אתה אוהב אותי ככה וזה מה שבחרת לך.
ואני? אני רוצה ללמוד לא להתפרץ, אני רוצה לדעת איך אוהבים, אוהבים באמת, אני רוצה להרגיש שאתה שלי. רק שלי.
הרבה רוצה הילדה שלך לא?
אבל אף אחד מהדברים האלה לא תוכל לתת לי. אני הבנתי את זה אדוני ובחרתי ללכת,
מה איתך?
