בלילה בין שני לשלישי לא ישנתי, עצמתי עיניים וכמו שעון כל 45 דק' הן נפקחו, נזכרו בכל מה שקרה. לא נתנו לי לנוח מכל המתרחש מסביב. התהפכתי מצד לצד, והרגשתי שצמרמורת הופכת לחלק בלתי נפרד ממני. פחדתי. התהפכתי וניסיתי למצוא את עצמי. הגרון כאב, הבטן הסתובבה והקול שלו עוד הדהד באוזניי...והתחנונים שלי נשמעו ברקע..."בבקשה, רק תעזוב אותי".
התעוררתי שוב. הכל חשוך מסביב, שוב. העיניים שלי מרגישות איך האימה חודרת אליהם דרך החושך המוחלט הזה. חנוק לי, אני מרגישה שאין אוויר. שלא נשאר ולו תא חמצן אחד בחדר הזה, אני מזנקת מהמיטה ופותחת את החלון לרווחה,הקור חודר לי לעצמות, אני חוזרת למיטה ומתקפלת בתוך עצמי, כאילו ששמיכת הפוך תחמם, כאילו שהפליז שזרוק מעל ינחם, אני עוצמת עיניים שוב ומתחילה בטקס ההתהפכויות.
אני קופצת שוב, קמה, השעה כמעט 7. אני מקללת בפעם המאה את העיניים, את העולם בחוץ ואותך שלקחת לי את השינה שלי שאני כ"כ אוהבת - כאילו שלא נתתי לך מספיק . כולם מתעוררים בחוץ, אני שומעת רעשים, מכוניות, ילדים ואת הקול שלך - פועם בראשי. חודר ומכתיב בקצב מונוטוני את הזרימה של הדם, את עוצמת הנשימה, כמו מטרונום. מטרונום סוציופת.
לא לקחת מספיק?
המחשבה בך מעוררת בי בחילה אבל היא לא יוצאת לי מהראש,
הכאב ראש, הכאב הראש המזדיין הזה שמשבית את הכל מסביבי.
ואתה. אתה הבן זונה שלקחת לי הכל, כמו שהבטחת.
רוקנת ופלשת למחילות הכי נסתרות בתוכי והותרת אותן חלולות וריקות.
אתה מתיימר לחשוב שאתה הפד גזה לפצעים שלי - כי הרי אתה - "אדוני", ולעולם לא תפגע בי.
...
להבדיל אלפי הבדלות, לא נפלתי קורבן לגבר רשע ומרושע ששיקר לי ואז סיפר לי שהוא נשוי למרות שכבר הבנתי שזה אפילו באופנה פה.
אם הייתי יכולה הייתי מוסיפה פה למעלה, ליד הבאנר שמזמין להפוך למוזהבים או מוחר צעצועי מין:
"כלבה, תשמרי על עצמך"